לשמור על הבית: היחידה שהוקמה כדי למנוע את 7 באוקטובר הבא

את האנשים שכינסנו למפגש הזה לא היה קל לארגן יחדיו. בכל זאת, לכולם יש משפחות וילדים וקריירה - ומעל הכל שירות מילואים. אבל לא זה העניין. רוב המשתתפים כאן אינם חייבים בשירות, חלקם כבר בגיל הפטור, וחלקם נתנו בשנה וחצי האחרונות מעל ל־200 ואפילו 300 ימי לחימה והשאירו מאחוריהם עסקים ומשפחות.

הסיפור של חטיבת יהונתן, חטיבה 187, שהוקמה על ידי מנכ"ל שטראוס אל"ם (במיל') שי באב"ד (שהיה גם מפקדה הראשון) וסא"ל (במיל') שי פרץ, הוא אחד הסיפורים הארצישראליים המרגשים של התקופה האחרונה, שנדמה לפעמים שנתלש מימיה הראשונים של המדינה.

חטיבת יהונתן היא חטיבת חי"ר מילואים שהוקמה כחלק מחמש החטיבות שבאוגדה 96, ואחראית על גזרת השפלה, אזור השרון וגוש דן. החטיבה כוללת חמישה גדודים ומורכבת מלוחמים בני 23־58 בעלי הכשרה של רובאי 07 ומעלה, יחד עם לוחמים בעלי פטור משירות מילואים פעיל.

"אחרי 7 באוקטובר היו לקחים רבים", מספר פרץ, סמח"ט החטיבה. "כולנו הבנו שצריך צבא גדול ורחב שיודע להיות במגוון חזיתות במקביל ולאורך זמן. האלוף מוטי ברוך התחיל להריץ בראש לקראת ינואר 2024 את היוזמה של הקמת אוגדה חדשה - אוגדה קלה ללא כלי שריון כבדים, ובעצם אישר אצל הרמטכ"ל בדיוק לפני שנה את הקמת אוגדה 96, עוד בטרם קיבלה את שמה".

פרץ מוסיף ומסביר שההיגיון שעמד מאחורי היוזמה הוא כוח זמין עם ציוד בבית, שיכול להתארגן בקבוצה במהרה ולהגיע לנקודת העוגן במרחב הגיאוגרפי שלו בפרק זמן קצר. "תחשבי כמה זמן היה צריך לבזבז ב־7 באוקטובר על התארגנות עם ציוד, בזמן שאחינו נשחטים. כל שעה ברגע כזה היא עולם ומלואו, ואין זמן לבזבז".

איך התנהל הגיוס?
"הלכנו על בני 23 ועד בני 60. רוב הלוחמים הם גם אנשים בגיל הפטור, שקיבלו פטור ממילואים או כאלה שהשתחררו והחליטו להתייצב שוב. יש לנו נשים, גברים, תומכי לחימה ולוחמים. מה שעמד לנגד עינינו הוא לעבות את הכוחות הסדירים במקרה של אירוע רב־זירתי, להחליף את המילואימניקים על הקו ולהוריד את הנטל. אבל מעל הכל: להגן על הבית תוך כדי זה שאנחנו מייצרים גמישות לצה"ל עם החטיבות שלו בזמן חירום".

הן באב"ד והן פרץ ביקשו לכנס בשיחה הזו בעיקר את המג"דים, מכיוון שבלעדיהם שוב דבר לא היה קורם עור וגידים. אחד מהם הוא ג', מג"ד שרון 1872. בגיל 47, עם עסק שמוציא לאור מגזיני גיימינג לילדים, הוא מצא את עצמו, אחרי שהיה שבע וחצי שנים כמג"ד במילואים, בגזרה האינטנסיבית של ג'נין וטול כרם. "חזרנו ללחימה ב־7 באוקטובר, ועד מהרה הגיעו הטלפונים על הקמת האוגדה החדשה ועל כך שחיפשו מג"דים מנוסים. המטרה הייתה לשים את המג"דים בראש הפירמידה ולבנות את כל התשתית מאפס. הקמת אוגדה בסדר גודל שכזה זה אירוע שלא קרה בישראל ב־46 השנים האחרונות".

"קפצנו למים", מספר ג'. "כל אחד צריך לעשות במערכה הזאת את המקסימום שהוא יכול, וזו הגישה שלי, וכך בנינו לאט־לאט את הציר הפיקודי. אנשים הגיעו דרך פה לאוזן - חברים, אנשים ששירתו כתף אל כתף ביחד בעבר, שאנחנו סומכים עליהם. בימי שגרה הקמת אוגדה בסדר גודל כזה היא אירוע שלוקח שש או שבע שנים. אנחנו היינו צריכים להרים בתוך שנה את האופרציה כדי שתהיה מבצעית".

מ"פ ק' הוא אחד האנשים שג' גייס למשימה. ק', בן 43 מנתניה, היה עד לפני חמישה חודשים איש מילואים באוגדת 98. "7 באוקטובר היה עבורי אירוע מאוד מורכב: הוקפצתי באזור שבע וחצי בבוקר לכפר עזה, כשאני משאיר מאחור אישה בהיריון מתקדם. אחרי 18 שעות בכפר עזה, ואחר כך ברעים, הבנתי שמדובר באירוע ששום דבר לא הכין אותי אליו, גם לא 15 שנים של ניסיון בצבא ועשור של מילואים. יש חוויות מהימים הללו שילוו אותנו ואת כל מי שהיה שם עד יומנו האחרון".

אחרי שלושה חודשים במילואים הוא חזר לכמה ימים כדי לשהות לצד אשתו בחדר הלידה, ועד מהרה יצא שוב לסבב שני בח'אן יונס. לפני כמה חודשים הוצע לו תפקיד המ"פ. "כשג' דיבר איתי הבנתי שמדובר בתפקיד סופר־משמעותי. ראיתי בזה משהו שליחותי, פטריוטי, ציוני - ואיך שלא נגדיר את זה ומה שלא נגיד על זה, בסוף מדובר בלשמור על הבית. לא היססתי, בטח לא בתור אחד שחווה מקרוב את 7 באוקטובר ומבין שכוח עוצמתי יכול לתת מענה שלא היה בחלקים גדולים בעוטף. זה משהו שלא יכולתי לסרב לו".

בתור מ"פ מסביר ק' שמעולם לא נתקל ב־100% גיוס. "זה משהו שלא היה לי בחיים, אני מניח שאנשים מבינים את המשמעות ואומרים שהם פה כדי מה שקרה לא יהיה עוד. הערכים והמוסר שהם מביאים איתם מדהימים אותי בכל פעם מחדש". הוא מסביר שיש מספר גדול של לוחמים ולוחמות בפלוגה, ושאת כולם הוא ראיין ברמה האישית. "בסוף זו לגמרי משפחה. יש לי קצינים שמגיעים ולא רוצים להיות בתפקידי פיקוד, אלא לוחמים מן המניין. קרה פה משהו מדהים, שאנשים פשוט ויתרו על האגו".

אחת הלוחמות אצל ק' היא ש', לוחמת חפ"ק ונהגת מבצעית, בת 40 ואמא לשני ילדים קטנים. "ביומיום אני עובדת בחברה לאנרגיה מתחדשת, בעברי הייתי לוחמת בצבא, ועבדתי לא מעט שנים בעולם הביטחון", היא מספרת. בבוקר המתקפה גויסה לכיתת הכוננות של תל מונד, מקום מגוריה, שירתה כחודשיים במילואים, וכשפנו אליה מחטיבת יהונתן הבינה שזהו צו השעה. "התלבטתי מאוד", היא מודה.

"בהתחלה לא נכנסתי כלוחמת אלא בתפקיד שלישותי, אבל עם הרבה מאוד עבודה קשה של ק' וג' הצלחתי לקבל את התפקיד של לוחמת ונהגת מבצעית, ואני שם מאז. אני חושבת שזה חלק מהמהות שלנו במדינה הזאת, אין לנו דרך אחרת לתרום ולעשות. אני רואה את זה כערך, לשמור על המדינה, כי אחרת לא יהיה לנו איפה לגדל את הילדים שלנו. האנשים שפגשתי לאורך כל הדרך הם מדהימים, אנשים של 100% נתינה. ק' נותן את כל חייו ונלחם עבורנו, עבור כל דבר קטן ועניין, ונותן לנו את התחושה שכל מה שאנחנו עושים הוא חשוב ומבורך. הוא מניע אותנו קדימה".

ש' הוא הייטקיסט בשגרה וסמל הצוות. הוא נפצע קשה בזמן שירותו הצבאי בגולני, ואף שניסה לאורך השנים לשוב לשירות מילואים, סורב שוב ושוב. "בפרוץ המלחמה, ואחרי שבאמת נלחמתי לאורך השנים לשוב ולשרת, החלטתי שאני לא מוותר והגשתי מועמדות לחטיבה. בזכות ק', שעבר איתי את כל המלחמות, הצלחנו לקבל אישור. אני בן 53, ביום הראשון למילואים פגשתי מישהו בן 60. זה היה מבחינתי הרגע להבין עד כמה ההחלטה שלי הייתה נכונה".

בגזרה אחרת של חטיבת יהונתן, באזור השרון, מצטרף לשיחה המג"ד כ' מעמק חפר. בחיי היומיום יש לו חברת טיולים מצליחה שמוציאה מסעות בארץ ובעולם, ו־7 באוקטובר תפס אותו בחניון לילה, כיאה למדריך טיולים. "אני מנסה לקושש פקודות מהחטיבה שלי ומבין שאין יותר מדי עם מי לדבר. רץ לימ"ח, משם מוריד את הגדוד. היינו ארבעה חודשים בתמרון בעזה, ואחר כך חודשיים בצפון לפני הכניסה הקרקעית. ביולי האחרון היה לי ברור שזה לא הזמן לפרוש, אלא לחפש מה הכי מועיל ומשמעותי".

אחרי 300 ימי לחימה הגיע כ' ליהונתן. "מבחינתי זו הייתה המשימה הכי משמעותית שחוויתי", הוא אומר. לצידו המ"פ א', לשעבר לוחם בשייטת 13, שאת שירות המילואים שלו במלחמה האחרונה עשה בשייטת. הוא בן 38, עם חברה בתחום האנרגיה המתחדשת, שנאלצה להימכר לאחר שא' נאלץ לשרת למעלה מ־200 ימים במילואים.

"גדלתי בשייטת 13 ולפני חצי שנה דיברתי עם כ', ומאז אני מ"פ באחת הפלוגות שלו, שאחראית על בת חפר, לצד המילואים שאני ממשיך לעשות בשייטת 13. הרגשתי שאנחנו בתקופה היסטורית שמחייבת לתת לא 100, אלא 200%, ולכן אחרי מחשבה החלטתי שאני רוצה לעשות כפל תפקידים. מבחינתי האתגר של התפקיד הזה והחשיבות שלו מחייבים אותי לתת הרבה יותר, וזה התפקיד המשמעותי יותר מבין השניים. אבל אני לא מוותר על השירות שם עם הצוות שלי".

בצוותים אפשר למצוא גם את ג', בן 50, פרקליט בפרקליטות הפלילית בתל אביב ב־20 השנים האחרונות, העוסק בתיקי פשע מאורגן. "אני נלחם ברעים באזרחות, ובעברי הייתי מג"ד של גדוד ביו"ש. כשסיימתי את השירות קראו לי לריאיון, ומאז הכל היסטוריה", הוא מספר. "הגדוד שלנו הכי גדול באוגדה - אנחנו 550 איש ואישה".

האישה היא י', לוחמת באחת הפלוגות בהוד השרון, סטודנטית לתקשורת חזותית מבצלאל ונג"ביסטית קרבית. "כשהתגייסתי היה לי טבעי ללכת לתפקיד קרבי. ביום הראשון שהגעתי הבנתי שאני האישה היחידה בפלוגה, ולא היה מפקד אחד שלא שאל אותי אם אני יודעת איפה אני ישנה. זה היה מרגש להגיע למקום כזה. את מסתכלת סביבך ורואה אנשים שעושים כבר 30 שנה מילואים. אני עוד לא עשיתי מילואים לפני, באתי היישר מהשירות הסדיר שלי. לא הייתה שם שביזות, כולם עשו מה שהם צריכים לעשות. הרגשנו שהיינו שבועיים באימון, ומכיוון שכולם באו עם התואר הזה, הייתה תחושה של משהו מיוחד שקורה. אנשים שלא מכירים אחד את השני ונתלשו משגרת היומיום שלהם הפכו לחברים".

לכל הנוכחים חשוב לומר שבתוך המציאות שמדברים בה על כן או לא גיוס, יש בהחלט אוסף של רצון טוב והתנדבות, של אנשים שלא חייבים בשום אופן לשרת. "וזה יושב על המקום הכי טהור של התנדבות. את יכולה לדמיין שיש פה אנשים מכל גווני הקשת של החברה הישראלית בכל מובן, שעושים את העבודה כתף אל כתף תוך התעלמות מוחלטת מכל רעשי הרקע", אומרת ש', מנכ"לית משרד פרסום גדול וסרן במילואים בחטיבה.

"אני נתקל בחברים שלי מטעם היחידות הלוחמות שעשו מילואים 10 ו־15 שנה", מוסיף ק'. "ואני אומר להם 'בואו תנו מעצמכם'. אבל לצערי הרב, עד כמה שמגיעים לחטיבה אנשים מדהימים ואיכותיים, אנחנו נמצאים בחוסר גדול של אנשים. יש נטייה להוריד רגל מהגז, מכל מיני סיבות, אבל צריך להבין בסוף שאסור לחבר את הצבא לשום גורם אחר, לא פוליטי ולא חברתי. בסוף זה לשמור על הבית, ואנשים צריכים להבין את זה".

"אחד המסרים שצריכים לעבור", מוסיף מ"פ א', "הוא שאנשים יפסיקו לעמוד מהצד. זה לא מספיק להריע עם דגלים בצמתים, אלא להיכנס מתחת לאלונקה. אם רק יריעו, אנחנו נישאר בחוסר. ואני פונה לאנשים לבוא, ואומר להם שכדאי להם לבוא. לא כי חייבים, אלא כי זו פשוט קהילה".

"מה שמיוחד בגדודים אצלנו, ואני רואה אצלנו בפלוגה שלנו, שכולנו גרים באותם מקומות. אנחנו נפגשים הרבה מחוץ לאימונים עצמם", אומרת י'. "גם העובדה שכולם גרים קרוב מייצרת ערך של משפחה, שהוא הרבה יותר גדול וחזק. תחושה של קהילתיות".

"מעבר להתנדבות, הסיפור הוא גם הקהילה", מאשר ג'. "ובסוף הכל מתחבר להכל. גם ל־7 באוקטובר, גם להגנה על הבית. יש הזדמנות נדירה שמנצלים אותה. כל פלוגה נפגשת פעם בשבוע־שבועיים להיכרות בין הגורמים השונים. בסוף יש פה אנשים שהם שכנים אחד של השני. חיבור מול העיריות עצמן - אלה דברים שבצבא אין סיכוי שיקרו, ועל פי כל המחקרים מה שמגבש יחידה זה הקשר האישי. אצלנו זה קורה".

כשנה וקצת אחרי שפרץ ישב עם באב"ד בשולחן העגול של רעיונות וראיונות, מתרגש פרץ לראות את המפגש הזה. "אני רואה את כולם פה ביחד ומבין שלכידות המסגרת היא משהו מאוד חשוב. זה מה שמניע מסגרות לחימה, מעבר לרוח המפקד. נבנה פה משהו מאוד מקצועי. מובן שתמיד אפשר לדייק, אבל כל האירוע פה הוא בלוחות זמנים משוגעים. אנחנו אמורים להרים פה משהו גדול ולייצר שפה משותפת, תרבות ארגונית ומסגרת שתתנהל בצורה מקצועית.

"בשורה התחתונה אתה לא פוגש את זה באזרחות. זה כמו סטארט־אפ", הוא מסכם. "כששי ואני קיבלנו את המשימה אמרנו שזה סטארט־אפ אבל בלי אמצעים. בסופו של דבר יש פה אנשים שמתמסרים ומתנדבים באופן מלא. זה משהו שביחידות רגילות לא קורה אף פעם, וחשוב לנו לקרוא לאנשים נוספים לבוא. הפחד הגדול הוא שכשהמלחמה תדעך יהיה קשה להביא אנשים. צו השעה נותן את המומנט, וזאת הרוח שמניעה אותנו קדימה".