אישה בשנות השמונים לחייה, אם לחמישה, נפטרה כשהיא מותירה אחריה עיזבון שמן: דירה במרכז הארץ, חסכונות ונכסים בשווי מיליוני שקלים. בצוואה שכתבה מבעוד מועד, בצלילות מלאה ובליווי עורך דין, היא ביקשה להוריש את רוב רכושה לשני נכדיה מאחד מבניה (שם בדוי). לא שווה בשווה בין ילדיה. לא ליתר נכדיה. אלא למי שהיה שם.
הצוואה אולי הפתיעה חלק מבני המשפחה, אבל לא את מי שהכיר את שגרת חייה. זו לא הייתה החלטה של רגע - אלא תוצאה של קשר מתמשך, יומיומי ומלא נוכחות. הנכדים בילו איתה כל שבת, כל חג, כל סוף שבוע. הם לקחו אותה לרופאים, בילו איתה בקניון, בישלו איתה ארוחות ערב והיו שם כשהבריאות התחילה לקרוס. הם מימנו עבורה דירה, סייעו לה בתפקוד, וליוו אותה גם כשהיה קשה.
הבן הופיע רק כשנזקק לכסף
מנגד, יואל (שם בדוי), בנה האחר של המנוחה, נעדר. לא פיזית לגמרי - אבל רגשית לחלוטין כן. לפי עדויות שהוגשו לבית המשפט, הוא לא התקשר, לא הזמין אותה לביתו, כמעט ולא הגיע לביקורים. כשהיה מגיע - זה היה לרוב כשצריך משהו: עזרה ברכב, הלוואה לעסק, סיוע לרכישת בית לבן שלו. גם אז, היחס היה מרוחק. "אפילו לקפה הם לא הזמינו אותי", סיפרה המנוחה לסביבתה על אודות יואל ונכדיה (בניו של יואל).
כשהצוואה נפתחה - ההתנגדות לא איחרה לבוא
כשהתברר לו שהתורשה מדלגת עליו כמעט לגמרי, יואל הגיש התנגדות. הוא טען שאימו לא הייתה כשירה, שהופעלו עליה לחצים, ושמדובר במסמך שלא מייצג את רצונה האמיתי. אבל אז נכנסו לתמונה עורכי הדין בעז קראוס וירדן קראוס שוקרון - וחשפו את מה שמאחורי הקלעים.
בכתב תגובה משפטי נוקב הם הציגו את התמונה המלאה: מערכת היחסים הקרובה עם הנכדים, ההיעדרות המתמשכת של יואל, מסמכים רפואיים שמוכיחים כשירות מלאה, תכתובות וראיות חותכות. לא הייתה כאן השפעה בלתי הוגנת - אלא רצון צלול של אישה שידעה בדיוק מי היה איתה - ומי לא.
הבן הסורר התקפל
כשיואל עיין בכתב התגובה, הוא הבין כנראה שזו לא רק הצוואה נגדו - זו המציאות, והחליט למשוך את ההתנגדות. ההליך המשפטי הסתיים עוד לפני שהחל, הצוואה נותרה על כנה ורצונה של האם - נשמר. כמו שביקשה.
עורכי הדין בעז קראוס וירדן קראוס-שוקרון שייצגו את הנכדים היורשים מסרו בתגובה : "פעמים יורשים פוטנציאליים שאינם זוכים בצוואה סוברים כי די בהגשת התנגדות לקיומה של הצוואה כדי להביא לביטולה. במצבים כאלה תגובה מקיפה יכולה להביא לסיום מהיר וענייני, כך במקרה זה".