את ליל הסדר השנה חגגנו בצימר קסום בבית ג'אן. ההרים נפרשו מסביבנו בשלווה ירוקה, השקיעה עטפה הכל בזהב, והאירוח היה חם ומסביר פנים, כמו שרק הגליל יודע לתת. אבל משהו היה חסר. אנשים. היינו לבד.
לבד במתחם, לבד במסעדה המקומית של אמל, שבא אכלנו בערב החג אוכל אותנטי מהלב. לבד גם למחרת, כשטיילנו באזור הר מירון ונכנסנו לקונדיטוריה מופלאה. הקפה היה מצוין, עוגת המלבי פיסטוק נמסה בפה, אבל השולחנות מסביב היו ריקים. מי שנתקל בנו ברחובות הקטנים של תרשיחא, שמח לקראתנו כאילו הגיעו לבקר דודים מחו"ל שלא ראה שנים. וכל זה התרחש בחול המועד פסח, תקופה שבשנים רגילות אי אפשר לדחוף סיכה באטרקציות ובצימרים של הגליל.
התיאור הזה נשמע לכם מופרך, על רקע הדיווחים ששודרו בכלי התקשורת במהלך חול המועד על פקקים בכבישי הצפון, עומסים כבדים בפארקים הלאומיים, וסגירת חופים בכנרת בגלל עודף מבקרים. אבל בגליל המערבי והמזרחי, היתה דממה. לא שלווה מבורכת, אלא שקט מדאיג. נתוני התפוסה באטרקציות ובמקומות הלינה עמדו על כ-60% בלבד, נתון נמוך עד כאב לעומת הממוצע בפסח.
קפצנו למרכז המבקרים המטופח של "ד"ר דבור", שצמוד למפעל המייצר מוצרי טיפוח המבוססים על צמחי מרפא, ונעוץ בתוך גינת תבלינים ריחנית. ליד השירותים פגשנו ארבעה דוברי רוסית שיצאו משם, וזהו. שוב היינו לבד.
פרו' זיאד דבור, שהיה הפרמקולוג הראשי של צה"ל ופיתח את העסק המשפחתי, המבוסס על חוכמת הנשים הדרוזיות, שרקחו מוצרי קוסמטיקה מצמחים שליקטו בטבע, התנדב בתחילת המלחמה ל"נמרי הצפון", בעלי דרגות גבוהות בצה"ל שעברו מזמן את גיל המילואים, ותרמו מניסיונם למלחמה.
כמו בעלי העסקים הקטנים האחרים שפגשנו, בעלי צימרים, מסעדנים, מדריכי טיולים, גם העיניים שלו אמרו הכול: עייפות, דאגה, תחושת נטישה. הקורונה חבטה בהם קשות. בסופה התאוששו קצת, רק כדי לספוג מהלומה נוספת במלחמה האחרונה, שהכריעה רבים. גם פרופ' דבור נאלץ לסגור את מרכז המבקרים כשהתנהלו הקרבות מול חיזבאללה, ועכשיו, כשהוא נפתח סוף סוף, עם ישראל בחר לנסוע לאילת או לכינרת והתעלם מהגליל.
ואיפה המדינה? נעדרת שוב. אין קמפיין, אין עידוד תיירות, אין תמיכה. עסקים שנאלצו לסגור את הדלתות, או סבלו מירידה חדה בעבודה, עדיין לא קיבלו את הפיצוי שמגיע להם. רבים מהם נאלצו לשכור את שירותיהם של עורכי דין כדי להתמודד עם מס רכוש, כי הרימו ידיים במאבק מולו. משרד התיירות ממשיך להתנהל כאילו המציאות לא השתנתה, כשהתיירנים בגליל נאבקים לשרוד. וזה לא רק סיפור של בתי מלון או אטרקציות. מדובר פה במשפחות, בפרנסה, בקיום.
מפעל הפיס, שהיה מלא בכוונות טובות, החליט לממן את הכניסה לאטרקציות בצפון כדי למשוך לשם מטיילים, מה שמשרדי הממשלה לא עשו. לחווה של "דוג סנטר", "המרכז למורשת הצ'רקסית", אמת המים ברגבה ו"בית זינאתי" צריך היה לתת כתף וטוב שכך, אבל למה להכניס לרשימה את אגמון החולה, שמורת תל דן, ציפורי ואולמות האבירים בעכו? הרי מטיילים יגיעו לשם בכל מקרה. אפשר היה להשקיע את הכסף החשוב הזה, באטרקציות קטנות שזקוקות לתמיכה. אבל זה מה שקורה כשאין יד מכוונת, אין אסטרטגיה וחשיבה יצירתית.
חזרנו הביתה מוקסמים מהגליל, אבל עצובים מהפער בין היופי המהפנט לבין השבר שמאחוריו, בין הנוף ששואב אותך פנימה, להרגשה של אורח באי בודד ונטוש, והדממה הזאת. הגליל זועק אבל אף אחד בממשלה לא שומע.