במהלך מלחמת העולם השנייה, רגע לפני שמשפחת גלטשטיין נשלחה למחנות הריכוז, החביא פרנץ גלטשטיין שופר בעליית הגג של ביתו בעיירה אדלן שבהונגריה. פרנץ היה אדם דתי וצנוע שעבד במכרה פחם, ולא היה בעל רכוש רב, אך השופר - סמל של אמונה, קהילה וזהות - היה יקר לליבו יותר מכל. במחווה של תקווה נואשת, הוא החביא את השופר בעליית הגג כאילו קיווה לשוב יום אחד לביתו ולהשמיע את קולו של השופר מחדש, כחוליה מקשרת בין עבר להווה.
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
בנו של פרנץ, אנדור גלטשטיין היה הניצול היחיד ממשפחתו הקרובה. אחרי שעבר מסכת מחנות, צעדות מוות ומחלות קשות, שב לעיירה ההרוסה שבה גדל, יתום וערירי. כל משפחתו נמחתה. רק הזיכרונות, הבית והשופר הנסתר נותרו מאחור. עשורים לאחר מכן, בשנת 2014, שרון גלטשטיין זינגר, ביתו של אנדור שמתגוררת כיום בארה"ב, הגיעה לאדלן ביום השנה לשחרור מחנה מאוטהאוזן - שם ביקרה בבית ילדותו של אביה, בבית הקברות המשפחתי ולראשונה גם ראתה במו עיניה את השופר.
מאז, משפחת גלטשטיין נאבקת להחזיר את השופר אליה - לא כפריט אספנות, אלא כמורשת חיה, ממשלת הונגריה מגדירה את השופר כ "פריט לאומי" ולכן מסרבת לשחררו. "השופר הוא חלק מההיסטוריה המשפחתית שלנו, זה כל מה שנשאר לנו מסבא שלי ומדורות שנמחקו", אומרת ביתו של אנדור, שרון, שמתכננת לשוב בקרוב להונגריה כדי לנסות להחזיר את השופר לחזקת המשפחה, לפני חגי תשרי, בתקווה לשמוע את תקיעת השופר בבית הכנסת הקהילתי כבר בראש השנה הקרוב.
קרובת משפחה ששרדה את הזוועות של אושוויץ והייתה קרובה מאוד לאביה של שרון, ביקשה ממנה: "הביאי את השופר הביתה, הוא צריך להיות במקום יהודי" אמרה. בעיני המשפחה, זהו סמל של חסד ושל קהילה אבודה - והחזרתו תהווה לא רק צדק היסטורי, אלא גם קול חי המחבר עבר ועתיד.
כשמדינת ישראל מציינת את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, גדעון טיילור, נשיא ארגון איל"ר (הארגון העולמי להשבת רכוש יהודי), מבקש להזכיר כי המאבק להשבת הרכוש שנבזז מהקהילות היהודיות באירופה - רחוק מלהיות מאחורינו. "אנחנו נמצאים בנקודת זמן קריטית", הוא אומר בראיון מיוחד. "ככל ששורדי השואה הולכים ומתמעטים, כך גוברת הדחיפות להשיב את הרכוש - לא רק כעניין משפטי, אלא כסמל של צדק והמשכיות".
על פי דוח דמוגרפיה חדש שמפרסם היום (חמישי) ארגון ועדת התביעות שעוסק במשא ומתן מול ממשלת גרמניה, ברחבי העולם חיים כיום בסך הכול 245 אלף שורדי שואה, ב-90 מדינות. כמחצית מהם (49%) חיים כאן בישראל, וכ-18% חיים בצפון אמריקה. הגיל הממוצע עומד כיום על 86, כלומר: רבים מהניצולים שחיים היום חוו את מלחמת העולם השנייה כילדים או בני נוער. על פי דוח ועידת התביעות, כ-40% מקבלים קצבה קבועה מממשלת גרמניה, והשאר זכאים לתשלום חד פעמי או שנתי.
לדברי טיילור, ההכרה בצורך בהשבת רכוש אינה אמורה להיות תלויה בהישרדותם של העדים. "אם רכוש נלקח - בין אם מדובר בציור, ספר תורה או נדל"ן - הוא צריך לשוב לבעליו או לצאצאיהם. גם אם המשפחה איננה עוד, הקהילה ממנה נלקח הרכוש עדיין זכאית להשבה".
דוח מקיף שפורסם ביוזמת ארגון איל"ר וועידת התביעות, חשף כי אף שב-25 השנים האחרונות נרשמה התקדמות מסוימת בהשבת יצירות אמנות ונכסי תרבות שנבזזו על ידי הנאצים, יותר ממחצית מהמדינות שנסקרו אינן מיישמות באופן מספק את עקרונות ועידת וושינגטון, שעסקה בנושא זה. מתוך 47 מדינות, רק 7 רשמו התקדמות משמעותית, בעוד ש-24 מדינות כמעט ולא התקדמו כלל. הדוח מדגיש את הפערים במיוחד בנוגע להשבת חפצים שבידי גורמים פרטיים, ומצביע על מחסור במחקר מוצאות, שקיפות ובמנגנוני תביעה אפקטיביים. הדוח, שנחשב לפריצת דרך בתחום, משקף את הצורך בהאצת המאמצים להחזיר את נכסי התרבות שנבזזו - לא רק כמעשה משפטי, אלא כהחזרת זיכרון, כבוד ומורשת לקורבנות ולצאצאיהם.
באירוע לציון 25 שנה לעקרונות ועידת וושינגטון, שנערך ביוני 2024, מזכיר המדינה האמריקני לשעבר אנתוני בלינקן הכריז על תמיכתן של 22 מדינות במסמך המלצות חדש לפעולה בנושא. המסמך, שנוסח בשיתוף רשת שליחים מיוחדים לענייני שואה, מהווה עדכון מוסרי לעקרונות הקיימים ומטרתו להתגבר על מחסומים משפטיים וכלכליים שמונעים את החזרת הרכוש. גם מזכ"לית איל"ר קולט אביטל, הדגישה את הדחיפות לפעול לפני שהדור האחרון של הניצולים ייעלם.
בין שוק פרטי לעקרונות מוסריים
טיילור קרא לממשלות, מוזיאונים, סוחרים וגלריות להצטרף למהלך ולפעול לתיקון העוול ההיסטורי. טיילור הדגיש כי חלק ניכר מהמאבק לא עוסק דווקא בציורים של פיקאסו או אוספים בעלי ערך כלכלי גבוה, אלא ברכוש של קהילות שנמחקו. "ספרי קודש, מגילות, שופרות - אלו פריטים שיש להם ערך רוחני, תרבותי וסמלי עמוק", הוא מסביר.
האתגר המרכזי בהשבת רכוש, מסביר טיילור, הוא במידע. "בלי מידע - אין רכוש להשיב. אבל שוק האמנות, מטבעו, פועל בדיסקרטיות. אין רישום מסודר, והפריטים עוברים ידיים במשך עשרות שנים מבלי שאפשר לעקוב", הוא אומר. לדבריו, רק כ-10% מהיצירות במוזיאונים נבדקו לעומק מבחינת מקורן. "הפער בין מה שידוע למה שלא - עצום. במקרים מסוימים יש חותמות של הרייך, או תיעוד נאצי שמצביע על גניבה. אבל גם אז - המידע לא תמיד מספיק כדי לאתר את הפריט". במקרים אחרים, בתי מכירות פומביות מחזיקים מידע, אך שומרים אותו חסוי: "זה הופך את המלאכה לקשה שבעתיים, במיוחד עבור משפחות שמבקשות לאתר רכוש".
המכשולים המשפטיים אינם אחידים. ברוב אירופה, לדוגמה, אם פריט גנוב נמכר ברשלנות - תום הלב של הקונה עשוי להכשיר את העסקה. במדינות כמו ארה"ב ובריטניה, המצב הפוך - והבעלות נותרת שנויה במחלוקת. גם הבדל בין בעלות פרטית לציבורית משנה את התמונה - מוזיאונים במדינות אירופה שייכים לרוב למדינה, בעוד שבארה"ב הם מופעלים על ידי קרנות פרטיות.
לכבוד יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ארגון איל"ר השיק את הקמפיין החברתי השנתי החמישי שלו, תחת ההאשטאג MyPropertyStory: Cherished Possessions#. הקמפיין, שיימשך עד 22 במאי, שם במוקד חפצים אישיים יקרי ערך שנבזזו מיהודים בתקופת השואה - יצירות אמנות, פריטי יודאיקה, ירושות משפחתיות ומזכרות פרטיות - מתוך מטרה להמחיש את ההשלכות המתמשכות של הגזל התרבותי והאישי, ולקרוא להשבת הרכוש לצדק היסטורי.
הקמפיין של איל"ר כולל שורת סרטונים מרגשים, תכנים ויזואליים ועדויות, שמועלים לרשתות החברתיות בליווי קריאה לשיתוף הציבור. בנוסף, משתף הארגון פעולה עם תערוכת הרשת הבריטית "80 חפצים / 80 חיים", המציגה חפצים שנשמרו או אבדו בתקופת השואה ומובילים לסיפורים אישיים של ניצולים ופליטים יהודים. מתוך התערוכה יוצגו השנה אחד-עשר סרטונים, ביניהם החנוכייה של שרה מהולנד, הדובון של ג'ון מהונגריה ועטיפת החלה של ארנה מגרמניה. כל פריט מהווה גשר מוחשי לזיכרון, לחוסן ולהיסטוריה שהושתקה. המשתתפים מוזמנים לשתף חפצים, תמונות וסיפורים אישיים תחת ההאשטאג ולהצטרף לקריאה הציבורית להכרה, השבה וזיכרון.
אם מישהו מזהה פריט שנראה לו מוכר, טיילור ממליץ לפנות לארגון או לנקוט בהליכים משפטיים בצורה עצמאית. "בארה"ב, למשל, ניתן להגיש תביעה אזרחית וגם פלילית. היו כבר מקרים בהם הרשויות פעלו בשם המשפחות", הוא אומר.
לסיום, טיילור מבהיר: "חשוב לי להדגיש, אנחנו לא מייצגים תובעים פרטיים, אלא את העם היהודי כולו. לא מדובר בפריטים - אלא בזיכרון, בזהות, בהמשכיות. ככל שהעדים הולכים ונעלמים, כך גוברת הקריאה לשמר את הסיפור דרך מה שנותר - הרכוש, הסמלים, והמאבק הצודק עליהם".