נהג אמבולנס מתנדב בכוחות ההצלה, בשנות ה-30 לחייו, נשוי ואב לילדים המתגורר במושב הסמוך לקרית גת, הוכר לאחרונה על ידי המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) כנפגע פוסט טראומה בדרגה גבוהה, לאחר שנחשף לזוועות ה-7 באוקטובר.
על פי תצהירו, הוא הוזעק מביתו לשמש כנהג אמבולנס במד"א בעקבות קריאות מצוקה בעיר אשקלון. עם הגעתו לאשקלון, סייע ליולדת ולנפגעי ירי טילים ופינה אותם לבית החולים "ברזילי" שבעיר. לעדותו, בבית החולים הוא נכנס לחדר הגופות, שם החל להבין את ממדי האסון הכבד.
משם נקרא לזירת מסיבת הנובה בסמוך לקיבוץ רעים יחד עם ארבעה מתנדבי זק"א נוספים, במטרה לחלץ גופות מאזור המסיבה. לעדותו, בדרך נתקלו חברי צוות האמבולנס בגופות רבות שהיו פזורות על הכביש, ופינו אותן לשולי הדרך, מעשה שהשפיע עליו עמוקות.
"עצם העובדה שהשארנו מאחורינו גופות והמשכנו לנסוע הותירה בי מעמסה נפשית כבדה מאוד, שכן לרוב כל גופה מקבלת את הטיפול הראוי בדרך של חילוץ, טיפול והבאה לקבורה מיידית", מציין התובע בתצהירו.
בצומת בארי, אליה הגיעו מיד אחר כך, חזו אנשי האמבולנס בערמות של גופות, ורעש בלתי פוסק של יריות.מ"בהגעתנו למסיבה ברעים, עלה באפנו ריח חזק של בשר שרוף ושוב, עשרות גופות פזורות מכל עבר. אספנו את הגופות לתוך שקיות והעמסנו אותן למשאיות", מעיד התובע.
"לאחר שעות רבות של עבודת חילוץ גופות, סביב השעה 4:00 לפנות בוקר, חזרנו למיגונית בצומת בארי שם ראינו חיילים שאוספים גופות. ביקשנו מהחיילים לעצור והמשכנו אנו באיסוף בגופות. בשלב כלשהו אני זוכר שהיה צלצול טלפון שבקע מאחת הגופות. אני זוכר שהייתה דממת מוות, תרתי משמע, כולנו עצרנו למשך כמה רגעים בחוסר אונים, מדמיינים את בן המשפחה המודאג אשר בוודאי נמצא מהעבר השני של הקו ואינו זוכה למענה".
התובע ממשיך ומעיד "כך המשכנו שעות רבות בפינוי גופות, עטיפתן בשקית והעמסתן למשאית. אני זוכר שעבדתי כמו רובוט, חדור מטרה להשלים את המשימה הקשה הניצבת בפני. בשל כמות הגופות הגדולה היה קושי רב לזהותן".
וממשיך ומעיד שבימים שלאחר מכן הוא המשיך במלאכת פינוי גופות גם בכפר עזה, לעיתים תחת אש כבדה. "כמתנדב זק"א, חזיתי לא פעם ולא פעמיים במראות קשים, אולם אירועי ה-7 לאוקטובר היו מחרידים וקשים הן במצב הגופות, בהיקפן, והן מבחינת הריחות והמראות שלא נותנים מנוח".
בעקבות האירועים, החל התובע לסבול מסימפטומים של טראומה אקוטית - קשיי שינה, סיוטים, מחשבות שליליות, ותחושות אשמה. לדבריו, הוא זיהה מספר קורבנות בפרסומים בטלגרם ובתקשורת, עובדה שתרמה למצוקתו הנפשית.
בשל מצבו, הוא פנה לטיפול נפשי, ועבר 32 פגישות טיפוליות, אשר לא שיפרו באופן ניכר את מצבו. בעקבות התדרדרות מצבו הנפשי, חלה פגיעה קשה בתפקודו ההורי, הזוגי והמשפחתי, תוך שהוא נוטה להסתגרות, עצבנות יתר וניתוק רגשי.
בשלב זה פנה התובע לעו"ד שירן כהן, כדי שתסייע לו במימוש זכויותיו הרפואיות. עו"ד כהן פנתה למוסד לביטוח לאומי, בבקשה להכיר בתובע כנפגע פעולות איבה הלוקה בפוסט טראומה. בקשתה התקבלה, וועדה רפואית התכנסה בעניינו, לקביעת שיעור נכותו.
במסגרת זו העבירה עו"ד כהן לוועדה מסמכים רבים המעידים על מצבו הנפשי הקשה של מרשה, בין השאר תצהיר מהמרכז הישראלי לנפגעי איבה, אשר צידד בהכרה בו כנפגע פוסט טראומה.
על פי תצהיר המרכז: התובע "מוצף בתחושות אשמה על כך שלא עשה יותר, שלא תיעד וסרק את השטח כראוי, וכן שלא הבין את גודל האסון בזמן אמת".
אל הוועדה גם הוגשה חוות דעת מטעם פסיכיאטר מומחה, שקבע בה כי "על אף ניסיונו הקודם [של התובע] בזק"א, החוויה הפעם הייתה קשה הרבה יותר. בתקופה שלאחר מכן היה בהלם וללא יכולת תפקוד". כמו ציין המומחה בחוות דעתו כי התובע "חי בניתוק רגשי מבחינת קשרים בין-אישיים, אך מחפש חוויות חושיות חזקות."
גם עמותת 'עמך', שאליה הגיע התובע לטיפולים נפשיים, הגישה חוות דעת תומכת ובה צוין כי הוא "מגיע לטיפולים באופן עקבי, וניכר הצורך בטיפול פסיכותרפי ארוך טווח שיסייע לו לעבד את הזיכרונות המציפים, להתמודד עם המציאות, ולמצוא משמעות לחייו".
הוועדה הרפואית מטעם המל"ל ציינה בהחלטתה כי התובע מגלה סימנים ברורים של פגיעה נפשית, כולל סף גירוי נמוך והפרעות בריכוז ובחשיבה. כמו כן הוא סובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) עם פגיעה ניכרת בתפקוד ההורי, הזוגי, המשפחתי והחברתי".
לנוכח זאת, החליטה הוועדה לקבוע לתובע נכות זמנית בשיעור של 40% לשנה לאחר הטבח, ונכות בשיעור של 30% לאורך כל שנת 2025, נכויות המזכות אותו, לדברי עו"ד כהן, בגמלות חודשיות קבועות.
לדברי עו"ד שירן כהן, לכשתסתיים תקופת הנכות הזמנית, צפויה הוועדה הרפואית להתכנס בשנית, שם יוערך מצבו הנפשי ותיקבע נכותו הצמיתה, ששיעורה יתבטא לבטח בגמלה של אלפי שקלים בחודש לכל הפחות.