ביום הזיכרון הקרוב לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, נרכין ראש מול שורת הנופלים הארוכה והכואבת. אך במקביל, עלינו להישיר מבט למציאות חיה, כואבת ומתמשכת - של עשרות אלפי נפגעים ונפגעות שחיים בתוכנו, אך כמעט ואינם נראים.
הם נושאים את הפגיעה בגופם, בנפשם ובמשפחותיהם, אך בעיני המדינה - פשוט אינם קיימים. אלו הם הנופלים בין הכיסאות.
מתקפת 7 באוקטובר יצרה מציאות חסרת תקדים של כ-90,000 אזרחים שעשויים להיות מוכרים כנפגעים, כמעט פי עשרה מהמספר הכולל של המוכרים מאז קום המדינה ועד אותו יום.
לנוכח ממדי הפגיעה, המערכת הממשלתית אינה מצליחה לעמוד בעומס. מנגנוני הסיוע לא תוכננו להתמודד עם מספר כה גדול של נפגעים, והשיטה הקיימת אינה מותאמת למציאות החדשה. נפגעים רבים אינם עומדים בתנאי הזכאות - ולכן נשארים מחוץ למעגל התמיכה.
אלפי אחים ואחיות של נרצחים, חטופים ושורדים, נושאים על גבם את שיקום המשפחות. הם תומכים בהוריהם, שומרים על התא המשפחתי שהתערער, מתמודדים מול בירוקרטיות קרות, ולעיתים מובילים את המאבק להשבת יקיריהם.
הם הופכים, כמעט בעל כורחם, לעמודי התווך של משפחות שקרסו - תוך ניסיון לשמור גם על חייהם האישיים. רבים מהם נפגעו בעצמם בטבח, רבים עזבו את עבודתם, הפסיקו לימודים, והקריבו עתיד אישי כדי להחזיק את משפחותיהם מעל המים. אבל המדינה - בוחרת שלא לראות אותם.
האחים והאחיות השכולים אינם מוכרים כנפגעי פעולות איבה. לא זכאים להטבות, לא מקבלים מספיק ליווי מקצועי, ולא זוכים לסיוע כלכלי - גם כאשר הקריבו הכל כדי לשרוד.
היקף הילדים שנפגעו בטבח חסר תקדים. למעלה מ־20,000 ילדים הוכרו כנפגעי פעולות איבה - בגוף, בנפש, ולעיתים בשניהם. ב-7 באוקטובר בלב, נרצחו 38 ילדים ו־42 נחטפו - מתוכם 40 שבו בחיים. עשרות ילדים התייתמו: 20 איבדו את שני הוריהם, ו־96 איבדו הורה אחד. לצידם, אלפי ילדים נוספים חוו בריחה, הסתתרות, אובדן או חשיפה למראות זוועתיים.
יתומים בגירים, שאיבדו הורה אחד, גם אם היה היחיד בחייהם, אינם מוכרים ולכן נותרים ללא כל סיוע. למרות עוצמת השבר, אין כיום מענה ייעודי למשפחות שבהן גם ההורים וגם הילדים נפגעו, ולא לילדים ממעגל שני - בני משפחה או חברים.
כך נותרים אלפי ילדים ומשפחות מחוץ למערכת - ללא הכרה, ללא טיפול מותאם, וללא אופק אמיתי לשיקום.
הטראומה הדיגיטלית - פגיעה חדשה, חמורה ובלתי נראית
מעשי הרצח תועדו בזמן אמת והופצו. משפחות צפו בסרטונים בזמן שיקיריהן נמלטו, הסתתרו או נרצחו. משפחות אחרות נחשפו לתיעודים בהמשך, לעיתים תוך ניסיון להבין מה עלה בגורל יקיריהן. הטראומה הזו, שהתרחשה על המסך אך חדרה לנפש, גרמה לתסמינים דומים לאלו של מי שנכחו פיזית בזירה - אך המדינה אינה מכירה בה.
ללא הכרה - אין סיוע נפשי, אין טיפול רפואי, ואין שיקום. המציאות ברורה: ישראל של 2025 אינה ערוכה להתמודד עם מעגלי הפגיעה האמיתיים שנוצרו בעקבות 7 באוקטובר.
הזנחת הנפגעים אינה רק עוול מוסרי, אלא גם טעות כלכלית ואסטרטגית. מי שלא יקבל מענה שיקומי בזמן, יידרדר לחוסר תפקוד ויזדקק לקצבאות נכות ארוכות טווח במקום להשתקם, לחזור למסלול חיים תקין ולהיות חלק מהחברה.
פגיעה שאינה מטופלת היום תשאיר חותם לדורות קדימה - דור שלם שיישא עמו טראומה.
נדרשת רפורמה עמוקה, מקיפה ואמיצה. רפורמה שמכירה באמת במעגלי הפגיעה המורכבים של 7 באוקטובר - ומחויבת לספק מענה הוגן, מקצועי ורחב. כולם - ללא יוצא מן הכלל - זכאים להזדמנות לשיקום אמיתי.
הכותבת היא סמנכ"לית פיתוח אסטרטגי בעמותת 121