לא צריך להיות חוקר בכיר או בלש מיומן כדי לחשוד שיש פה, לכאורה, שוד מתוכנן: תוך שעה בלבד, הודיעו שלוש מיצרניות הענק בשוק המזון ומותג מוכר נוסף על עליות מחירים, כאילו קיבלו את אותה הודעה קבוצתית בוואטסאפ, ומה שנותר היה רק לקבוע את הסדר ביניהן.
יוניליוור הודיעה ראשונה על התייקרות של עד 9% במוצרי המזון והטואלטיקה שלה ב-15 במאי. שטראוס הצטרפה והכריזה על העלאת מחיר מוצרי החלב, הקינוחים, והמעדנים שלה ב-1.5%, אבל רק אחרי שבועות. החברה המרכזית למשקאות לא פיגרה מאחור והזניקה את מחיר המים, המשקאות המוגזים, והחלב של טרה ב-2.3%. ומחלבות גד ראו כי טוב, וסגרו את היום עם עליית מחיר של 1.5%.
כל זה קרה שבוע בלבד אחרי שדיפלומט, הקטר של ההתייקרויות, פרצה, שוב, לרווחה את השער עם עליות מחירים חדות של 15%, ותנובה חיכתה לעליית מחיר מטרה של החלב, כדי להקפיץ את מוצרי החלב הבלתי מפוקחים שלה ב-1.4%.
האם מדובר בצירוף מקרים פלאי? חוש שישי? אותה קוראת בקפה? אולי למי שמאמין באגדות. בעולם האמיתי, זה נראה כמו תזמורת מאורגנת היטב, אולי בלי פרטיטורה, אבל אחלה קצב ותזמון.
וכאן עולה השאלה המאוד מתבקשת, איפה, לעזאזל, רשות התחרות? שהגישה רק לאחרונה כתב אישום נגד מנכ"ל ויקטורי, אייל רביד, על חשד לתיאום מחירים. מזכיר לכם משהו? רביד דיבר על "צונאמי של התייקרויות" בפוסטים, ברדיו, בכל במה אפשרית, ורשות התחרות הבינה שצריך לחקור מה קורה פה, והאם רביד נתן את ה - "קיו" לכולם, "זה הזמן לעליית מחירים".
אז מה ההבדל בין אמירה פומבית לבין העברת מסרים סמויה? שצריך להתאמץ ולהיות יצירתיים כדי להוכיח אותה? אם רביד חטף כתב אישום רק משום שניבא קטסטרופת התייקרויות, איך אפשר להעלים עין כשרואים שלוש יצרניות גדולות דוהרות יחד לעבר הקופה, כשהן מעלות מחירים בזו אחר זו תוך 60 דקות?
מה ההבדל? כאן אין דיבורים. יש מעשים. העלאות בפועל. ייקור רוחבי גורף. בשוק ריכוזי כמו בישראל, שבו חמישה ספקים שולטים על 70% ממדפי המזון, לא צריך פגישה חשאית במרתף. לא צריך סיגרים, לא חוזים ולא דיבור בקול. לא צריך אפילו לקרוץ.
מספיק מבט אחד ימינה, מבט שמאלה והבנה הדדית: אם כולם מעלים, אף אחד לא ייענש.
אז למה רשות התחרות לא פותחת חקירה מיידית? איפה צווי הבזק? איפה העיקולים? איפה הזימונים? למה הציבור צריך לשלם הון על מוצרי בסיס, בזמן שהרגולטור מתלבט אם "המקריות" הזאת תחזיק תיק משפטי, במקום להריץ את כולם למשרדי הרשות ולהפחיד אותם עד מוות.
רשות חזקה היתה מזמנת את הנהלות החברות האלה, בודקת תכתובות, מחשבים, סמסים, ומשדרת מסר חד וברור: זה לא יעבור בשקט. כן, גם אם החקירה לא תבשיל לכתב אישום.
אבל כשהרגולטור רופס, ישראל הופכת לגן עדן למתאמים סמויים. אין מספיק תחרות, אין פיקוח אפקטיבי, והחברות יודעות שלא יקרה להן כלום. הן ראו את כתב האישום נגד רביד, ובכל זאת קפצו על הרכבת בלי חשש תוך כמה שעות. לכן, זאת לא רק התייקרות אלא אמירה ברורה של "אנחנו לא סופרים אף אחד".
בהודעות המתפתלות, שמשדרות בחוסר נוחות צבוע מול הצרכן, החברות מדקלמות את המנטרות המעייפות, "התייקרות עלויות", "שנתיים לא עדכנו מחירים", "ספגנו עליות מחיר" ודואגות להוסיף את החשודים המיידיים שלהן, "הספקים". אבל האם עלויות הייצור באמת התייקרו בדיוק באותו יום, בדיוק באחוזים דומים, בכל החברות יחד? מישהו באמת מאמין לזה?
כשהרשות שותקת, הפשע משתלם. וכשהפשע משתלם, אין פלא שהפעם הבאה מגיעה מהר יותר, בעוצמה גדולה יותר. המשוואה פשוטה: הם מרוויחים ואנחנו משלמים. הם מעלים מחירים ואנחנו שותקים ומרימים ידיים, כי אף אחד לא מגן עלינו. כי שר האוצר, שר הכלכלה ורשות התחרות, לא מגנים על התחרות והצרכן, אלא מאפשרים לעשוק אותו.