שוב שביתה. שוב גנים סגורים. שוב בתי ספר צפויים להיפתח ב-11:00. שוב ההורים יתפסו את הראש, יתאמו עם הסבתא, השכנה, יבקשו חצי יום חופש מהעבודה - אם יהיה מי שיאשר. שוב הילדים יבהו במסכים, שוב ישחקו להם בשגרה, שוב יעמדו הורים חסרי אונים מול מציאות בלתי אפשרית, הילדים בבית וצו 8 שוב נשלח לסלולרי.
הציבור הישראלי חזק. הוא הוכיח את זה בשנה וחצי האחרונות. אזרחי המדינה הזאת עשויים מפלדה, אחרת לא היו שורדים את הסיוט המתמשך שאותו אנחנו חיים. אבל גם האדם הכי חזק בעולם מתמוטט כשמעמיסים עליו בלי גבול. והשביתה הזאת היא אחת יותר מדי.
נשבר. נשבר למורים, להורים, לחיילי המילואים, למעסיקים לעובדים, לכל מי שסוחב פה על הגב את המדינה הזאת שמתפרקת לנו מול העיניים. חינוך, ביטחון, כלכלה, תחבורה, בריאות - כלום לא מתפקד. ואין לזה קשר למלחמה. יש לזה קשר לניהול. או יותר נכון - לחוסר ניהול מחפיר של הממשלה וצפצוף ארוך על כולנו.
איך כתב סמוטריץ', ב"איגרת" ששלח למורים ביום שישי? כולה קיצוץ של 3.3% בשכר ב-2025 ועוד 1.2% בשנה שאחריה. מה זה לעומת החיסכון לקופת המדינה? 5 מיליארד שקלים השנה, ו-2.6 מיליארד בשנה הבאה. הוא שכח שמאחורי המספרים האלה, יש מורות ומורים שהמשכורת שלהם גם ככה בקושי מספיק לשכירות, לחשמל, לסופר. אין פיצוי. אין חלופה. רק הודעה לאקונית, קיצצנו לכם. תסתדרו.
אבל יש גם החרגות. כי במדינה הזאת, מי שמשתדל ונותן מעצמו, חוטף. ומי שמקושר, או מפנה את הגב ועושה מה שבראש שלו - זוכה בפרס. מוסדות ה"פטור" החרדיים הוחרגו. לא יקוצצו. רובם תלמודי תורה לבנים, בלי ליבה, בלי בגרות, בלי גיוס. המורים שם? לא נפגעים. המורים בציבור הכללי? תספגו ותשתקו.
מי עוד קיבל פטור? עובדי חברת חשמל, הבנקים, הנמלים, אלה שמרוויחים יפה יפה וקרובים לצלחת. הם בחוץ. מי יחטוף את השטוזה? העובדים הסוציאלים, האחיות, הרופאים, רובם מרוויחים בקושי, אבל המצפון שלהם לא ייתן להם להפקיר את המשמרת, כי זה חלק מהתפקיד, האישיות. אבל המורים לא מוכנים לסתום את הפה ובצדק.
ומי לא מתבייש להטיף מוסר? האיש שהעביר מאות מיליונים לחרדים ולמשרד להתיישבות, שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. באגרת הנרגשת, בה התוודה שהוא בן למחנכים בעצמו, הפך את המורים לבעיה. כולם "נכנסו מתחת לאלונקה", רק הם לא.
מי זה "כולם", לכל הרוחות? החרדים? אלה שסוחבים על הכתף בדיחות על הפראיירים שמחרפים את נפשם ומממנים אותם? אבל המורים אשמים, כי לא הסכימו שיקצצו להם בלי תגובה, כי לא באו בלחיים סמוקות, לשר האוצר, להגיד תודה, על הזכות לרעוב.
אז לא. לא עוד. המורים לא מתפטרים, אבל הם נשברים. חלקם לא יגיעו היום בכלל למוסדות הלימוד. לא כי הם עצלנים. כי הם מושפלים. כי הם עייפים. כי מבקשים מהם להיות גיבורים - אבל לא נותנים להם לחיות בכבוד. והורים, שגם ככה מלהטטים בין צו שמונה לשכר מינימום, שוב צריכים להתמודד לבד. בלי גן. בלי מסגרת. בלי קצת שקט.
תסתכלו מה קורה מסביב. מלחמה בעזה, טילים מתימן, חזית סורית שמתחממת, שריפות שלוקח יומיים להשתלט עליהן כי אין סופרטנקר - הממשלה הבטיחה אותו ולא קנתה. גם לא מסוקי כיבוי. המחירים בסופר מזנקים כל כמה שבועות ולאט לאט העגלה מתרוקנת, וכדי לנסוע באוטובוס צריך לפדות פנסיה.
אבל אצל הנבחרים שלנו הכל כרגיל, החיים דבש. איך אני יודעת? כי היום תדון ועדת השרים לחקיקה, בהצעת חוק של ח"כ אביחי בוארון, להשוות את שכרם של ראשי שלוש הרשויות: ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיא בית המשפט העליון, כשמתקרת השכר הזאת ייגזר השכר של יתר נושאי המשרות הרמות.
המשמעות היא ששכרם של חברי הכנסת יושווה לשכר השופטים, ויגרום לעליית שכר רוחבית של הנשיא, רוה"מ, השרים, סגני השרים ומבקר המדינה. ובמספרים: תוספת השכר החודשית לנתניהו תעמוד על 5350 שקל לחודש, שרים ירוויחו 3,560 שקל יותר בחודש וחברי הכנסת עוד 1,500 שקל לחודש. זה מה שנקרא, לעשות מהמקפצה ולפזר.
הממשלה מעלה לעצמה את השכר, ומקצצת לאלה שמרוויחים בקושי, מכל שדרות העם, ימין ושמאל, חילוניים ודתיים. אז עד כאן. הגיע הזמן לעצור. לא שביתה של שעתיים. לא פוסט זועם בפייסבוק. שביתה כללית. לסגור הכל. להפסיק לבלוע בשקט. אם הממשלה לא פוחדת מהמורים, שתפחד מההורים.