יש רגעים שבהם המילים מתייבשות בחלל הפה מתדהמה. השבוע זה קרה, כשחברי הכנסת החליטו להעלות לעצמם את השכר. כן, שמעתם נכון. תוספת. שכר. עכשיו. כשהציבור מרוסק, המילואימניקים נרדמים מעייפות בעמידה, יוקר המחיה שובר קירות, ורבים לא רואים את סוף החודש, נבחרינו דואגים לריפוד חשבון הבנק שלהם בעוד כמה עשרות אלפים בשנה. נורא דחוף כרגע להשוות את שכר הבכירים במגזר הציבורי לשכר השופטים.
נזכיר: שר המשפטים יריב לוין כינה את נשיא העליון יצחק עמית "ראש החונטה המשפטית" והאשים אותו ב"השתלטות עוינת על הדמוקרטיה". שרים וחברי כנסת מהקואליציה הגדירו את שופטי העליון כ"אויבי העם" וכ"בוגדים בציונות". הם השקיעו חודשים ארוכים בניסיון "לרסן" את בית המשפט, "להחזיר את האיזון" ולהציל את הדמוקרטיה מציפורני "הדיקטטורה השיפוטית".
לפתע פתאום, כשמדובר בשורה בתלוש המשכורת של עצמם, אותם שופטים מסואבים, אותה חונטה משפטית עוינת, הופכת למודל לחיקוי. פתאום, הם רוצים להיות בדיוק כמו "אויבי העם" שהם מתעבים. בבוקר יוצאים במתקפה מתלהמת על השופטים, צועקים שהם מזיקים לדמוקרטיה, ובערב מבקשים את תג המחיר שיש לתואר שלהם.
ח"כ בוארון מקדם מהלך שיווקי מתוחכם, עטוף בעטיפה של "תיקון עיוותים" ו"סדר במערכת". לפי ההצעה, תוקם ועדה ציבורית שתקבע את שכרו של נשיא המדינה, וממנו ייגזרו כל יתר המשכורות במדרג היררכי קפדני: ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיא העליון יקבלו 100% מהשכר הבסיסי, יו"ר האופוזיציה 94%, שופטי עליון, שרים ורבנים ראשיים 88%, וחברי כנסת ושופטים מחוזיים 76%.
בוארון מדגיש בתוקף, שהכוונה היא "רק" להוריד את שכר השופטים, לא להעלות את שכר הפוליטיקאים. אבל מי באמת מאמין לזה? היד כבר על השאלטר. המנגנון כבר מוקם. הנוסחה כבר נכתבת. ואז מה? תתחלף ממשלה, יעבור קצת זמן, והפוליטיקאים פשוט יגידו: "הנה, יש לנו כבר חוק, בואו נפעיל אותו כמו שצריך - גם כלפי מעלה".
העלאה? הבוס האמיתי (אנחנו) היינו מפטרים אותם
אם השופטים כל כך גרועים, כל כך מסוכנים, כל כך מנותקים, אז למה לרצות להרוויח כמוהם? ואם הם ראויים לשמש כרף שכר ראוי - אולי הם לא כאלה נוראים כמו שתיארתם אותם? לא באת "לעשות סדר בחגיגות השכר במגזר הציבורי", ח"כ בוארון. באת לסדר לחברים שלך עוד כרית מתחת לישבן, דקה אחרי שדחפתם את האזרחים מתחת לאלונקה בעזה בעל כורחם.
דמיינו רגע סיטואציה שבה חברי הכנסת היו מגיעים לישיבת סטטוס מול הבוס האמיתי שלהם, ובמדינה דמוקרטית, הבוס הוא אנחנו, האזרחים. מה היה קורה? לנוכח התפקוד הדלוח של חברי הכנסת והשרים, אף מנהל שעיניו בראשו לא רק שלא היה נותן להם תוספת של שקל אחד, הוא היה מפטר את כל ה-120 על המקום. ולא רק בגלל ה-7 באוקטובר, אלא מה שעשו מאז, שמסתכם, פחות או יותר, בכלום. וכן, הכוונה היא גם לחברי האופוזיציה שלא נמצאים בכלל באירוע.
ומה עם הטיעון המרכזי של הצעת החוק המהפכנית? ש"לא ייתכן ששופט בית משפט מחוזי ישתכר יותר מנשיא המדינה"? אותם שופטים שעד אתמול היו השטן בכבודו ובעצמו, האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית, פתאום הם המדד שלפיו אתם רוצים שישלמו לכם?
נכון לכרגע, ואחרי הלחץ הציבורי המטורף שהופעל עליו, בוארון מתעקש שההצעה תקצץ רק בשכר השופטים ולא תעלה את שכר הפוליטיקאים. אבל כולנו יודעים שזה רק השלב הראשון. קודם מורידים את שכר השופטים, אחר כך קובעים את הנוסחה, ומיד כשהציבור יהיה עסוק בבעיות אחרות, מעלים את שכר הפוליטיקאים בהתאם.
אם הח"כ הנכבד באמת מודאג מ"עיוותים" במערכת השכר הציבורית, אולי כדאי שיתעסק בשכר המינימום שלא מאפשר חיים בכבוד, או בקשישים שנאלצים לבחור בין תרופות למזון. או שאולי פשוט יודה באמת: "רצינו שכר כמו של שופטים, אבל הבנו שזה לא יעבור בציבור, אז ננסה להוריד להם במקום".
אז הנה הצעה חליפית: במקום לקצץ בשכר השופטים כדי "לעשות סדר", אולי תתחילו להתייחס אליהם בכבוד הראוי להם? אם אתם כל כך רוצים להיות כמוהם בתלוש השכר, אולי גם תכבדו את המקצועיות שלהם ותפסיקו את מסע ההכפשות?
או שתודו, שהמלחמה שלכם נגד מערכת המשפט מעולם לא הייתה עניין של עקרונות, אלא של נוחות פוליטית. כשנוח לכם לתקוף - אתם תוקפים. וכשנוח לכם אתם רוצים להיות כמוהם. לזה קוראים אופורטוניזם במיטבו.