כעשרה עורכי דין הצטופפו באחרונה באולמו של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב נסים ישעיה. על דוכן העדים עמד שמעון שטרית, פרופסור למשפטים, ששימש בעבר שר הכלכלה מטעם מפלגת העבודה. מדי פעם בפעם עלו הטונים באולם לכדי צעקות ממש.
שטרית הגיע לבית המשפט בעקבות מחאתו נגד אחת העסקאות הכלכליות הגדולות ביותר בישראל: מכירת חברת שיכון ובינוי ב-96' בשווי נמוך, לדעתו, של 300 מיליון שקל ל-80% מעובדי החברה, שהם כ3,250- עובדים. שיכון ובינוי היא חברת אחזקות, שהחזיקה בחברות הסתדרותיות מהוותיקות בישראל: שיכון עובדים, סולל בונה, חרות, סולל בונה ארצות חוץ ועוד.
בצד רכישת המניות על ידי העובדים, רכשה מהם - כחלק מהעסקה - חברת
אריסון השקעות מניות בשווי 15%. החברה שילמה על המניות וסייעה
לעובדים לקבל הלוואה נוחה מהבנק הבינלאומי לצורך מימוש העסקה. עו"ד
יגאל ארנון, יו"ר הבנק הבינלאומי, שימש הנאמן שהחזיק במניות העובדים.
התמורה שהתקבלה מהעסקה הועברה לקופתה המידלדלת של ההסתדרות ("קרן
הסתדרות"). במשך הזמן רכשה חברת אריסון עוד 15% מהעובדים ובכך השלימה
את שליטתה ל-30%.
שטרית וארבעה חברי הסתדרות נוספים מבקשים שבית המשפט יאשר להסתדרות
להגיש תביעה בסכום של 900 מיליון שקל נגד חברת אריסון השקעות, מנכ"ל
שיכון ובינוי עוזי ורדי-זר, ויו"ר שיכון ובינוי הפרופ' אפרים צדקה.
הגשת תביעה כזאת מחייבת לעבור את שלב הסף: קבלת אישור מבית המשפט.
פרקליט חברי ההסתדרות, עו"ד משה קפלנסקי, נקב בסכום של 900 מיליון
שקל משום שזה ההפרש בין סכום המכירה (300 מיליון) לבין שווי רישומה
של שיכון ובינוי למסחר בבורסה במאי 98', שהגיע ל-1.2 מיליון שקל.
לטענת קפלנסקי, אף שניתנו שלוש הערכות שווי, נמכרה החברה לפי השווי
הנמוך ביותר. בעסקה, הוא טוען, לא הובא בחשבון השווי האמיתי,
העכשווי, של 4,800 דונמים המצויים בבעלות שיכון עובדים, אלא השווי
ההיסטורי.
קפלנסקי מפנה אצבע מאשימה כלפי ורדי-זר, שהיה הרוח החיה במכירה והחזיק
במידע רלוונטי לעסקה: לדבריו, חבש ורדי-זר כמה כובעים: המנהל,
המתווך, נציג העובדים ונציג חברת אריסון. העסקה שניהל ורדי-זר, אומר
קפלנסקי, הפכה אותו מעובד שכיר לבעל שליטה נרחבת בה, והוא העביר
לאריסון חלק ממניות החברה בעבור נזיד עדשים. תמורת פועלו קיבל
ורדי-זר 3.6% ממניות החברה בהשקעה של 900 אלף שקל, בעוד ששווי מניות
אלה עם פרסום התשקיף הגיע ל12- מיליון שקל. התמורה של צדקה בעסקה
היתה 1.8%.
המשיבים לבקשתו של שטרית, "הנתבעים הפוטנציאליים", מיוצגים על ידי
סוללת עורכי דין. דוברה העיקרי של אריסון הוא עו"ד פנחס רובין ואילו
פרקליטם של ורדי-זר וצדקה הוא עו"ד רם כספי.
לגופו של עניין טוענים רובין וכספי, כי מבחינת ההסתדרות והעובדים,
עסקת המכר, ההפרטה, מצוינת: ההסתדרות היתה על סף פשיטת רגל והיתה
חייבת סכומי עתק לעובדי שיכון ובינוי, שלא הופרשו להם זכויות הפנסיה;
לא רק ההסתדרות עצמה יצאה נשכרת מן העסקה, הם טוענים, אלא גם העובדים
שבתוך שנתיים גדל שווי מניותיהם פי ארבעה. העסקה, לדבריהם, היתה
הראויה, ההוגנת, והצודקת ביותר שנעשתה אי פעם בישראל מבחינת העובדים,
והיא יכולה לשמש מודל לחיקוי בהפרטתן של חברות אחרות. הזרמת הכספים
לחברת האחזקות השביחה את החברה: במאי 98' שווי מניותיה של חברת בינוי
ושיכון, כפי שנרשם בבורסה, היה 1.25 מילארד שקל.
בספסלים האחוריים ישבו כמה עורכי דין, שיצרו מעין הד בחלל האולם, לכל
הערה מבדחת או עוקצנית. לעתים נדמה כי מה שמרשים לעצמם שלושת עורכי
הדין המובילים בתיק (כספי, קפלנסקי ורובין) לא מרשים לעצמם עורכי דין
אחרים, ודאי לא אלה שקיבלו לא כבר את רשיון עריכת הדין. לא פעם ניסה
השופט ישעיה לצנן את הרוחות. כפי שאפשר היה ללמוד מדבריו, עסק כספי
רבות בהכנת העסקה המפולפלת ולצורך זה ביקר במשך שבעה חודשים במשרדו
של עו"ד ארנון.
תצהירו של שטרית
שטרית מסר לבית המשפט תצהיר בשבועה. אחת מטענותיו העיקריות היתה, כי
ההסתדרות היתה צריכה לקחת דוגמה מחברות ממשלתיות שהופרטו, ולכן היה
צורך בפרסום מכרז לעסקה ולא לערב בה את המנכ"ל והיו"ר.
תחילה הוא נחקר על ידי עו"ד רובין שניסה להוכיח שאין הוא בקי דיו
בחומר הרלוונטי ואף לא במושגי יסוד אלמנטריים. העד חזר ואמר שהוא לא
ראה את כל מסמכים והדו"חות, אב ל הוא נעזר במומחים שראו את המסמכים.
לדבריו, הוא נמצא באולם כנציג ציבור ו"ולא בתור פרופסור למשפטים שלמד
את כל ההיסטוריה של שיכון עובדים".
כבר בתחילת חקירתו הנגדית הדגיש שטרית כי מבחינה ציבורית פרשה זו "היא
החמורה ביותר מכל פרשה שאני אי פעם הייתי מעורב בה".
רובין: "אתה קראת את הדיווחים המיידיים והתקופתיים של החברה
(לבורסה)?"
שטרית: "אם הייתי צריך לעשות את כל העבודה שאתה מציע לי לעשות, אז בטח
לא הייתי יכול להיות לא פרופסור באוניברסיטה, לא ממלא מקום ראש
עיריית ירושלים ולא לכתוב ספרים בתקופה הזאת".
רובין: "ולא להגיש תביעות".
רובין: "האם אפשר ונכון על פי תפישתך, להתייחס לעסקה הזאת כעסקה
מתוחכמת, מפולפלת ומפוקפקת?"
שטרית: "וגם פסולה".
רובין: "האם אתה שותף לדעתי ששיכון ובינוי לא היתה סולוונטית (בת
פירעון - צ"ה), לקבוצה היה הפסד צבור של כ725- מיליון שקל".
שטרית: "יש הפסדים שלא מלמדים על קריסה. אני יודע על 'פרטנר' שמפסידה
ומפסידה. אז מה, אני אומר שהיא הולכת לקרוס. אני הייתי בודק ורואה
שיש 4,800 דונם בנכסים והם כתובים בערך ההיסטורי. אני לא יודע אם זה
אפס או 500 מיליון והשווי צריך להיות מיליארד וחצי, לפי החישוב של מס
רכוש. ואז אני לא הייתי רץ בפאניקה ואומר מה יעשו לי העובדים".
רובין: "האם נכון שמכירת חיסול של גוף במצוקה נעשית במחירים נמוכים
יותר ממחירי השוק?"
שטרית: "השאלה היא איך אתה מגדיר גוף במצוקה. אם אתה מכליל את 4,800
דונם, שיכולים להיות מיליארד וחצי, אז זה לא גוף במצוקה".
הטונים באולם עלו מעט אחרי ששטר
600 שעות חקירה, ואפילו לא 900 אגורות
צבי הראל
11.4.2003 / 11:16