בימים אלה נערך צה"ל לגיוס המוני נוסף של מערך המילואים, וזאת לקראת הרחבת התמרון בעזה. בנקודת זמן זו נכון לבחון האם המדינה והחברה הישראלית סיפקו לחיילי המילואים, עם שובם מהשלב הקודם של מלחמת חרבות ברזל, הגנה תעסוקתית אמיתית, או שמא החרב הכלכלית וחוסר הוודאות איימו, ועדיין מאיימים, עליהם מאוד.
על הנייר, התשובה נראית ברורה: חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה) יחד עם חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אוסרים במפורש על פיטורים או הרעת תנאים בשל שירות מילואים. בעקבות המלחמה ההגנות אף הורחבו: תקופת האיסור על פיטורים ללא היתר הוארכה ל-60 יום עבור מי ששירת תקופה ממושכת, ונאסרה במפורש פגיעה בהיקף משרה או בהכנסה. ועדות תעסוקה ופיקוח הוקמו כדי לאכוף את החוק - הכל באופן המשקף, לכאורה, מעטפת הגנה מרשימה.
בפועל, המציאות בשטח, כפי שעולה מסקרים עדכניים, מציירת תמונה עגומה ופער מדאיג בין החוק למציאות. סקר של שירות התעסוקה, שפורסם בסוף מרץ 2025 ונערך כחודש קודם לכן בקרב 841 משרתי ומשרתות מילואים, חשף נתון מטריד ביותר: 41% ממשרתי המילואים דיווחו כי פוטרו או נאלצו לעזוב את עבודתם לאחר השירות.
נתון זה עומד בסתירה חריפה למספר המקרים המטופלים והמאושרים בוועדות התעסוקה הפועלות במסגרת משרד הביטחון (ומטפלות ב-30 הימים הראשונים שלאחר תום השירות), אשר דיווחו על 1,224 בקשות שהוגשו לשינוי או סיום העסקה של משרתי מילואים, מתוכן אושרו 673 בקשות.
הנתון שפורסם אף עומד בסתירה חריפה למספר המקרים המטופלים והמאושרים בוועדת הפיקוח של משרד העבודה (המטפלת בתקופה המוארכת שבין 30 ל-60 יום לאחר סיום השירות), שדיווחה ביולי 2024 על עשרות פניות בלבד, מתוכן כ-20 מקרים הוגשו בהסכמה והסתיימו בפיצויים. דיווח מאפריל 2025 ציין 54 החלטות שהתקבלו בוועדה מתוכן 40 נפתרו בהסכמה.
מהו ההסבר לפער הזה? צריך לזכור כי קשה להוכיח קשר סיבתי מובהק בין פיטורים לשירות מילואים. במיוחד כשהמעסיק טוען לקשיים כלכליים או לצמצומים. יתרה מכך, קיימות טקטיקות "אפורות" של הרעת תנאים שאינן מוגדרות כפיטורים ישירים, אך דוחקות את העובד החוצה.
הנתונים בסקר שירות התעסוקה תומכים בכך: 60% חשו חוסר ודאות תעסוקתית, כמעט מחצית (48%) דיווחו על פגיעה כלכלית משמעותית ו-63% דיווחו כי הם שוקלים שינוי קריירה. המספרים הללו אינם רק סטטיסטיקה יבשה, אלא הם מייצגים אלפי סיפורים אישיים של אכזבה, חוסר צדק ותחושת נטישה.
ההגנות החוקיות הן צעד ראשון והכרחי, אך הן אינן מספיקות. נדרשת אכיפה נחושה יותר, החמרה בנטל ההוכחה על המעסיק ומתן מענה יעיל לטקטיקות העקיפות של פגיעה בעובדים. נדרש גם שינוי תפיסתי עמוק יותר בקרב המעסיקים - הבנה שקליטתם המחודשת והמכבדת של משרתי המילואים אינה רק חובה חוקית, אלא גם חובה מוסרית. המגן שאנו מספקים ללוחמינו לא יכול להישאר רק על הנייר. עליו להיות אמיתי, חזק ויעיל גם בשוק העבודה.
הכותב הוא מייסד משרד גדעון רובין ושות' העוסק בדיני עבודה