"דרך בית השנטי" הוא שם ספרה החדש של מריומה קליין (60), שייסדה לפני 41 שנים בדיוק את מה שהפך להיות מקום המפלט הטיפולי הראשון עבור אלפי בני נוער וצעירים שחיו והשתקמו בו לאורך השנים. את הספר מלווה גם פודקאסט הנושא את אותו השם, אותו מגישה קליין לצד גורי אלפי, אחד מחבריה הטובים לאורך השנים.
סיפורה של קליין ושל היווסדו של בית השנטי כשהיתה בסך הכל בת 21 כבר סופר רבות. בילדותה היא חוותה אלימות והייתה בעצמה נערה בסיכון שהסתובבה עם חבורת כיכר דיזנגוף. קצת לפני סיום שירותה הצבאי נכנסה להיריון והבינה שהיא זקוקה לבית. משם החל המסע שנמשך עד היום, עם סניף שלישי בירושלים של בית השנטי שעומד להיפתח בחודש יוני הקרוב, שמצטרף לסניף התל אביבי ולשנטי במדבר.
למרות ההתרחבות מתריעה קליין שמצב הצעירות והצעירים בישראל אינו מזהיר, וכי אסור לנו להיות שאננים. לאורך השנים ראתה קליין מקרוב את המקרים הכי קשים. בשנים האחרונות היא רוצה את התוצאות של קורונה ומלחמה. "זה כבר נוגע בנערים ונערות שחשבנו שהם יחסית מוגנים", היא מדגישה. "אלה נערים ונערות שיצרו סביבות בידוד והם גם לא יודעים כיצד לפנות לעזרה. הסימפטומים שלהם לא תמיד מוחצנים אבל המצוקה היא איומה".
לשנות את כללי המשחק
הצורך במיטות חדשות בבית השנטי גובר כל הזמן, ובפרט בתקופה הנוכחית, כשנה וחצי מפרוץ המלחמה - המועד בו התריעו מי שמטפלים בתחום בריאות הנפש שבו רק נתחיל להבין את היקף הטראומה שכולנו חווינו.
"המלחמה הייתה באמת סרט שלא ציפינו לו והיא הכניסה אותנו למסע לא פשוט", אומרת קליין. "אנחנו עמותה שפועלת על 75% תרומות, והמטרה שלנו כרגע היא להגדיל אותן עד כמה שאפשר על מנת להמשיך להתגייס בצו השעה למה שקורה".
קליין מסבירה שבשנה וחצי האחרונות ניכרת עלייה חדה ומשמעותית בנערות ונערים הנמצאים בסיכון, גם בקרב מי שבימים כתיקונם אינם נחשבים כאלה. "זה התחיל בקורונה ובשנים הללו נוספו עוד ועוד נערות ונערים שלא יודעים לבקש עזרה. בנוסף למי מאלו הנמצאים בסיכון, נוספו גם צעירים ממשפחות נורמטיביות שפונו מבתיהם, שחוו מצוקה רגשית ונפשית בשל העקירה הכפויה וחוו טראומה שלא תמיד לא ההורים ולא הם עצמם מבינים שצריך לטפל בה".
קליין מסבירה כי מהות העמותה היא קודם כל לסייע לכמה שיותר צעירות וצעירים עד גיל 21. "המטרה הנוספת שלנו היא גם להצליח להגיע אליהם. אנחנו לא מצליחים להגיע לכל אחד ואחת, מכיוון שבני נוער בדרך כלל לא רוצים שום עזרה. בשנה האחרונה אנחנו רואים שמקומות סיוע נסגרים והמצב הופך להיות יותר ויותר קשה".
בנוסף, קליין החליטה להקדיש חלק מהמרחב הטיפולי של שנטי במדבר, לסייע לחיילים בטראומה ופוסט טראומה. "ראינו חיילים צעירים שנכנסו לעזה ונמצאים במצב מאד לא פשוט. ומה שאנחנו מציעים בעצם זה את המקום הזה כדי לאפשר להם רגע לנשום לפני שהם חוזרים לחיים. לא מדובר ביום טיפול אחד, אני מאמינה שצריך לפחות שבוע ומעלה כדי לאפשר לטיפול להיות יעיל".
לא רק משפחות מצוקה
"נוער בסיכון לא מגיע רק ממשפחות במצוקה, זה קורה בכל שכבות האוכלוסייה", מבקשת קליין להבהיר. "מצוקה זה לא רק עוני, אלא אנשים שנפגעו פיזית, מינית, פוסט טראומה, או ילדים שננטשו. וזה העולם השלם שאנחנו צריכים להסתכל עליו היום. בית השנטי זה לא רק מקום לנוער בסיכון, אלא לכל מי שפגוע וזקוק לסיוע. אני בן אדם מעשי ואני חושבת שזה הזמן לטפל בזה, בכל מי שמרגיש שהוא זקוק לבריחה בגילאים הרגישים הללו ולתת לו את המענה. אנחנו לא מנסים להציל את העולם, אבל כן מנסים לפקוח את העיניים לזה".
אחת הסיבות שקליין ביקשה להתראיין, היא על מנת להעלות את המודעות לקיומו של בית השנטי גם בהקשר של צעירים ממשפחות נורמטיביות שמתקשים בגלל אפקט המלחמה, וגם לתת את המרחב לחיילים שזקוקים לכך. "מגיעים אלינו לפעמים מבתי משפט לנוער או מעובדים סוציאליים, אבל יש ילדים שמגיעים לבד בפניות חירום ישירות. חשוב לנו להבהיר שאנחנו פה, ופתוחים 24/7 ויש מקום למי שזקוק לו".
ב-40 השנים האחרונות בטח פיתחת מיומנויות גדולות יותר לדייק יותר את הטיפול.
"בוודאי. כשפתחתי, לא היו קורות גג ומרכזים לנוער בסיכון. לא היה מערך טיפולי להומוסקסואלים, לא ליוצאים בשאלה ובוודאי לא לנוער בסיכון או לנוער שעבר התעללות. אני חושבת שהיינו הגוף היחידי עד סוף שנות ה-90. אני מניחה שלמדתי לא רק מניסיון חיי עם השנים אלא מכל ילד וילדה שהגיעו לבית השנטי, והלמידה הייתה בשטח. היום אני בוודאי שלא מדברת כמו שדיברתי לפני עשרים שנה, ואני תמיד אומרת שאין דבר טוב יותר מאשר ללמוד מטעויות. אני תלמידה נצחית, וכך גם הצוות שלנו. בקורונה הבנתי שצריך לשנות את כללי המשחק, במלחמה הבנתי שדרושה חשיבה הוליסטית ואחרת יותר".
במבט-על, אפשר לומר שבית השנטי הוא הסטארט-אפ הראשון בישראל. "הוא נולד מהשטח, מהמעגל החיצוני ועד הפנימי. זה באמת משהו שלא היה קיים", מספרת קליין. "לא היה בישראל טיפול לצעירים עד גיל 21, הוא התחיל רק בקורונה כשהבינו את המצוקה. אנחנו נותנים בעצם מעטפת טיפולית שנמשכת שבע שנים לכל מי שחי פה, גם אם לתקופה קצרה".
נכון להיום יש בבית השנטי כ-75 מיטות לצעירות וצעירים עד גיל 21 לטיפול ארוך טווח, המתחיל מחודש ועד מספר שנים. במקביל ישנו אירוח "חירומי" של בין כמה שעות עד כמה ימים, ומיטות קבועות עבור חיילים שהתגייסו עוד בשהותם בבית השנטי, שמשמש להם בית גם בתקופת השירות הצבאי. "בשנה האחרונה הגיעו אלינו 128 צעירות וצעירים למתכונת חירומית" אומרת קליין, ומצביעה עד כמה גדול המשבר.
שיטת הטיפול הייחודית של בית השנטי מבוססת על מרחב טיפולי ביתי. "זה אומר שכל הבתים שלנו, וזה מתחיל מהחוץ, לא מזכירים בשום צורה את העובדה שמדובר בבית עזרה שמזכיר לך כל הזמן שאתה קורבן ומסכן. חשובה הצבעוניות, וההכלה, והחיבוק. בנוסף, יש פה מטבח פתוח לאורך כל שעות היממה, שמאפשר תחושת בית אמיתית. ואז מתחיל הטיפול.
"אלא שלא משנה מהיכן מגיעים הצעירים, אנחנו קודם כל דורשים שהם יבחרו להיות פה, יש חוקים מאד ברורים: הפרדה בין בנים לבנות, איסור אלכוהול ואלימות ועזרה בניקיון, והילד צריך לבחור. כשאתה נפגע אתה לא בוחר, כפו עליך משהו, ובפעם הראשונה כשאתה שומע שצריך לבחור, אתה מפסיק לרגע לברוח ומתמודד עם המקום שלך, ומשם אנחנו מתחילים לתת להם מקום בטוח שאפשר להתחיל לטפל. שם הוא יכול להתחיל קצת לסמוך ויש דרך טיפולית פה".
לקליין היו גם קשיים. לפני כשנתיים פורסם תחקיר בנוגע להתנהגות בית השנטי לאחר שמדריך הואשם בתקיפה מינית. "מטבע הדברים אלה היו ימים לא פשוטים", משחזרת קליין. "אבל מהר מאוד הבנתי שלא אעסוק בפגיעה האישית שלי, אלא נתמקד במאות הצעירים והצעירות שזקוקים לבית השנטי, ובית השנטי עבורם הוא בית של עוגן, שיקום וריפוי. זה היה מרגש להיווכח בתמיכה שזכינו לה מבוגרים ששהו בבית השנטי לאורך השנים, מהציבור ומגופים מקצועיים. אמנם אני ייסדתי את בית השנטי אבל לשמחתי כבר שנים הוא מנוהל על ידי צוותים מקצועיים, ובהתאם למתודה טיפולית שפיתחנו שגם מוכרת על ידי רשויות הרווחה".
לומדת לשחרר
אם מישהו שואל את עצמו כיצד מוסד חשוב שכזה עדיין מתקיים רובו מתרומות, הנה התשובה: 25% מהכסף אמנם מגיע מתמיכה ממשלתית ומהרווחה, אלא שקליין מסבירה שאחד מעקרונות היסוד של בית השנטי ששונה ממקומות דומים בארץ ובעולם, הוא שאם ילד או ילדה אינם רוצים קשר עם הרווחה ואינם מגיעים דרכם - בבית השנטי לא יקבלו עליהם כסף - אבל הם מצידם יעניקו להם מגורים וטיפול מלא.
"זה בדיוק מה שדורש גיוס תרומות, ואנחנו כמובן שלא נפסיק לעשות את מה שאנחנו עושים. נכון שמשרד הרווחה פתח הרבה מאד מקומות במשך השנים לסייע לנוער וצעירים בסיכון, אבל הצעירים לא באים לצערי הרב לקבל עזרה מסיבות שונות, וכאן כולנו צריכים לפעול, כי בסופו של דבר זה שאין פניות של צעירים לא אומר שאין בעיות או נפגעים. מה זה מצריך מאיתנו לעשות? לשנות גישה, להגיע אליהם, ולשכנע אותם להעניק להם דרך לבחור בחיים".
מה מביא מישהי בת 20 לעשות כזה דבר?
"ברור לך שלא ידעתי מה אני עושה. פשוט הייתי עם תינוק בבטן והלכתי לאסוף אוכל מהשוק והבאתי אותו לכל החבר'ה מכיכר דיזנגוף. לא היה לנו לאן ללכת והתחלנו מסורת של ארוחות שישי בכיכר, משישי לשישי הבנתי שאני מתעסקת פה במשהו לא נורמלי שחייב מענה. אני זוכרת שאחת הבנות הראשונות שהגיעו אליי כשרק הייתי בת 21 עברה אונס מאד קשה. המקרה שלה עזר לי לדבר על האונס שלי, ואז הבנתי שהיא בעצם זו שעזרה לי. אחד הדברים שאני יכולה לומר לאורך כל חיי, ברגע שאתה בוחר לטפל באחרים אתה בעצם מטפל בעצמך. ואם יש משהו שאני גאה בו שקרה במלחמה זה לראות המון התנדבויות של נוער וצעירים, לא רק אז, אלא זה קורה גם היום לאורך כל הזמן, וברגע שאתה עושה את זה אתה מתמודד באיזו שהיא דרך עם הכאב הגדול שלך".
שלוש בנותיה של קליין נולדו לתוך בית השנטי, אחת מהן מרכזת ב-20 השנים האחרונות את כל התחום הטיפולי. קליין הבינה כבר מזמן שהיא צריכה לשחרר ולהעביר את המושכות הלאה. "אני עדיין מבשלת להם, ויש לי שיחה אישית עם כל ילד פעם בחודש לפחות, אבל למדתי עם השנים לדייק את הצוות הטיפולי שהוא ברמה מאד גבוהה ועושה את העבודה ביד רמה. ואני עוזרת בהדרכות, ועכשיו אני הולכת לעזור בשנטי ירושלים, אבל כבר התמקצעתי באיזה צוות להביא ומה ליצור כדי לשמור את המרחב המשפחתי המיוחד.
"אני נמצאת וגם משחררת לאחרים לנהל, העיקר שהמהות נשארת. אני מפחדת על הילדים לא בגלל רכושנות או משהו, אבל חייבת לומר שהסיבה שכתבתי את הספר ואני מכשירה צוותים זה ממקום שאם לא תשחרר בחייך יש את האופציה שבמותך זה יילך. ואני לא מוכנה לזה. אני רוצה לוודא שהמהות תישאר".