מדינת ישראל מתקרבת לעוד סבב צבאי בעזה, והפעם, בניגוד לעבר, הציבור לא שואל רק מתי זה ייגמר, אלא גם מי ישלם את החשבון. העלות הכלכלית של מערכה צבאית נרחבת, הכוללת גיוס עשרות אלפי מילואימניקים, פעילות צבאית עצימה, ירידה בתוצר ותחזוקת מצב חירום מתמשך, עשויה להגיע - לפי הערכות שונות של כלכלנים - ל־30-50 מיליארד שקלים ואף יותר. סכום זה מעורר דאגה מיוחדת, כשתקציב המדינה כבר מתוח כמעט עד קצה יכולתו, ההוצאה הציבורית גואה, מעמד הביניים קורס, והאמון הציבורי מתערער.
תחילת שנת 2025 לוּותה בהגדלה דרמטית של תקציב הביטחון, שהוסיף עשרות מיליארדים להוצאות המדינה - זאת עוד לפני שנלקחה בחשבון חזרה ללחימה עצימה בעזה. התקציב שאושר בסוף חודש מרץ כולל גירעון מוצהר של כ־3.9% מהתוצר, אך התחזיות הכלכליות מדברות על גירעון עמוק בהרבה, שצפוי לחצות את רף ה־5%. שיעור גירעון כה גבוה עלול לגרום להורדת דירוג נוספת של ישראל ולהתייקרות הריבית על האשראי.
על רקע תחזיות קודרות אלה, בוצעו בחודשים האחרונים קיצוצים רוחביים במשרדי הממשלה, שפוגעים בעיקר ברמת החיים של מעמד הביניים ושל השכבות החלשות. הפגיעה באה לידי ביטוי, בין היתר, בתקציבי החינוך, הבריאות, התחבורה והרווחה. במקביל, המע"מ הועלה ל־18%, הוגדלו התשלומים לביטוח הלאומי, קוצץ השכר בסקטור הציבורי, וחלק גדול מהקצבאות והתשלומים הממשלתיים הוקפאו ולא עודכנו בהתאם לעליית המדד. כל אלה הגבירו את הלחץ הכלכלי על מעמד הביניים.
אחת האפשרויות המרכזיות למימון העלות הכלכלית של מערכה צבאית מחודשת היא העלאת מיסים, אך כאן נתקלת ישראל בקיר תקציבי וחברתי. נטל המס במדינה כבר עומד על כ־32% מהתוצר - מהגבוהים במדינות ה־OECD - וזאת על אף רמת שירותים ציבוריים בינונית ומטה במקרה הטוב. הבעיה אינה רק בשיעור המס, אלא גם באופן חלוקתו: עיקר הנטל נופל על מעמד הביניים, הן דרך מס הכנסה והן באמצעות מיסים עקיפים כמו המע"מ, שגבוה במיוחד ועומד על 18%. מיסים עקיפים אלו נחשבים לרגרסיביים, שכן הם פוגעים במיוחד בשכבות החלשות, שצורכות חלק גבוה מהכנסתן. מנגד, קבוצות שונות במשק נהנות מפטורים היסטוריים ו/או מהקלות במיסוי: הרווחים בקרנות השתלמות פטורים ממס, רווחי הון מהבורסה נהנים משיעורי מס נמוכים יחסית, אין מס ירושה - גם על בעלי רכוש של עשרות ומאות מיליונים, הכנסות מהשכרת דירות מגורים של עד 5,654 ש"ח בחודש פטורות ממס, ורווחים כלואים בחברות אינם חייבים במס עד מימושם.
המערכת אינה חסומה בפני שינוי, אך שינוי כזה דורש רפורמה מבנית - ולא "מס זמני" מהיר. העלאת מיסים כללית, כמו העלאת מע"מ שכבר עלה באחרונה מ־17% ל־18%, או הגדלת שיעורי מס הכנסה, לא רק תכביד על מעמד הביניים שגם כך נושא במרבית הנטל - היא אף עלולה לפגוע בצריכה, להשפיע לרעה על הצמיחה ולצמצם את גביית המס בטווח הבינוני, ובכך להחטיא את מטרתה. העלאת מיסים על העשירונים העליונים כמעט ולא ניתנת לביצוע בהרכב הנוכחי של הכנסת והממשלה, בגלל הקשרים החברתיים בין בעלי ההון לבין הפוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית (קשרי הון-שלטון).
האפשרות השנייה למימון החזרה למלחמה עצימה היא קיצוץ נוסף בתקציבי משרדי הממשלה - אך נשאלת השאלה: כמה עוד אפשר לקצץ? אף שישנם פוליטיקאים הסבורים כי יש עוד "שומן" במערכת, הנתונים בשטח מעידים אחרת. קיצוץ נוסף במשרדי הבריאות, החינוך, הרווחה או התחבורה, לא רק שיפגע באיכות השירותים לציבור - אלא גם יערער את יסודות החוסן הלאומי. כבר כיום מערכת החינוך סובלת ממחסור חמור באלפי מורים, בתי החולים נאבקים בעומסים ובמחסור בציוד רפואי, התחבורה הציבורית רחוקה מלתפקד ביעילות, הציבור נאנק תחת יוקר מחיה מתמשך, מספר הילדים במשפחות החיות מתחת לקו העוני מגיע למאות אלפים, והתורים לקבלת חבילות מזון בעמותות הסיוע לנצרכים גדלים מחודש לחודש. בסופו של דבר, לא ניתן לנצח מלחמות כאשר המערכת האזרחית קורסת. חוסן חברתי אינו מותרות - הוא תנאי בסיסי לביטחון לאומי אמיתי.
המלחמה נכפתה עלינו, ואם אנחנו חפצי חיים - עלינו להקדיש לה את כל המשאבים הנדרשים. אולם את גיוס המשאבים ואת המדיניות הכלכלית חייבים לתכנן בשום שכל. לא ייתכן שמדינה תיכנס למערכה מבלי לשאול מראש כיצד היא תממן אותה. אם המדינה שואפת לממן את הלחימה מבלי לרסק את המרקם החברתי והכלכלי שלה, היא חייבת לנקוט בגישה אחראית ומאוזנת, המשלבת מספר צעדים:
ראשית, יש לקצץ את 10-12 מיליארדי השקלים של הכספים הקואליציוניים שאינם תורמים למשק, ולסגור את כל 10-15 המשרדים הממשלתיים המיותרים. במקביל, יש לייעל את משרדי הממשלה האחרים, שצברו במשך השנים שומנים מיותרים ומעסיקים אלפי עובדים מיותרים. הפתרון שננקט בתקציב 2025 - של קיצוץ רוחבי שפוגע בכולם - רק ירחיב את הפערים הכלכליים והחברתיים במשק.
שנית, יש לקדם רפורמה פרוגרסיבית במערכת המס, שתעביר את עיקר הנטל לעשירונים העליונים ולבעלי ההון. מעמד הביניים היצרני והמשרת במילואים נשא עד כה בעיקר הנטל הכלכלי של המלחמה. כדי למנוע את קריסת מעמד הביניים, הפעם נטל מימון המלחמה יצטרך לעבור לעשירונים העליונים - על ידי יצירת מדרגות מס חדשות - ולבעלי ההון והחברות הרווחיות (רווחים כלואים), שיחויבו במס על הרווחים וההון.
שלישית, יש להשקיע בפרויקטים ובטכנולוגיה מתקדמת, שיבטיחו את הצמיחה העתידית של המשק. המשק הישראלי חייב לחתור לקצב צמיחה מהיר, כדי להבטיח את רמת החיים העתידית של תושבי ישראל עם סיום המלחמה ושיקום נזקיה. תושבי ישראל יצטרכו במשך שנים לשלם את החובות שהממשלה נטלה למימון המלחמה ואת הריבית הגבוהה על חובות אלה. כמו כן, המשק יצטרך לשאת בנטל הכבד של שיקום יישובי הדרום והצפון שנפגעו במלחמה, שיקום הצבא ומחסני החירום, ושיקום השסעים בחברה הישראלית. כל אלה יוכלו לקרות רק אם הכלכלה תצמח בקצב מהיר מזה של שאר המדינות המפותחות במערב. הממשלה חייבת לאתר את הפרויקטים והטכנולוגיות שיבטיחו את הצמיחה המהירה, להשקיע בהם ולעודד את התפתחותם. מדובר בעיקר בהשקעות בתשתיות חינוך, הכשרה מקצועית, חדשנות טכנולוגית, תחבורה ובריאות.
הציבור הישראלי אינו בורח מאחריות ואינו מתנגד לשאת בנטל - במיוחד בשעת חירום לאומי - אך הוא דורש הוגנות ושקיפות. הוא מצפה לראות שגם בעלי ההון, קבוצות לחץ וגורמים מקורבים משתתפים במאמץ, ולא רק השכבות העובדות והחלשות. הוא מבקש ממשלה שמסוגלת לתעדף נכון, לשמור על השירותים החיוניים לאזרחים, ולוודא שכספי הציבור אינם מתבזבזים על אינטרסים פוליטיים צרים. כי מלחמות לא מוכרעות רק בשדה הקרב - הן מוכרעות גם במסדרונות משרד האוצר.
הכותבת היא ראש המחלקה למימון וכלכלה, הפקולטה למינהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל.