מבחן "מרכז חיים" בפקודת מס הכנסה, נקבע לפי זיקותיו הפיזיות של התושב וכן איך הוא רואה את מרכז חייו. בפסיקות נקבע שתושב ישראל הוא מי שמרכז חייו בישראל לפי מבחנים כגון זמן השהייה בישראל, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום שבו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או במוסדות ומטרת השהייה מחוץ לישראל (לימודים, טיפול רפואי או עבודה מטעם מעסיק ישראלי).
על פי החוק, במידה שהביטוח הלאומי החליט לשלול גמלה ממי שלראייתו הפסיק להיות תושב ישראל, הרי שהמבוטח יכול לעתור לבית הדין לעבודה.
זה מה שקרה לסוליקו גגולאשוילי, תושבת ישראל, אשר המוסד לביטוח לאומי שלל את זכאותה לקצבת אזרח ותיק ולביטוח בריאות החל מ-2016, בפועל שלל את תושבותה רטרואקטיבית ממועד זה, וביקש ממנה להשיב את הקצבאות שקיבלה בטענה שמרכז חייה אינו בישראל אלא בגאורגיה, שם שוהה בעלה.
בעקבות כך עתרה גגולאשוילי לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע לביטול ההחלטה לביטול תושבותה ודרישת החזר הקצבאות ששולמו. לטענתה, כל ילדיה, נכדיה, אמה ואחיה מתגוררים בישראל, בבעלותה דירה באשקלון המהווה בית קבע, יש לה חשבון בנק ישראלי, ביטוח חיים בארץ, טלפון נייד ישראלי, וכל חיי היום-יום שלה מתנהלים בישראל, לרבות קבלת טיפולים רפואיים. גגולאשוילי הדגישה כי פתחה עסק קוסמטיקה במאמץ להשתלב בשוק העבודה בישראל, אך פעילות זו נפגעה עקב מגפת הקורונה. עוד טענה כי שלילת התושבות נעשתה מבלי שנערך לה שימוע כדין וכי הופלתה בשימוש במבחן "התא המשפחתי".
המוסד לביטוח לאומי טען מנגד כי בין השנים 2016-2020 שהתה גגולאשוילי 754 ימים בגאורגיה לעומת 1,073 ימים בישראל, כי היא תלויה כלכלית בבעלה, כי פתיחת העסק נעשתה רק לאחר הודעת שלילת התושבות, וכי אין לראות בה כמי שמרכז חייה בישראל.
המטרה: לעמוד בדרישות הפורמליות
בית הדין לעבודה קיבל את עמדת הביטוח הלאומי ודחה את התביעה, גם מחמת התיישנות וגם לגופה. על פי ביה"ד לעבודה- מרכז חייה של תושבת ישראל אינו בארץ, אלא בגאורגיה, שם מתגורר בעלה, ועל כן אין היא זכאית לקצבאות מהביטוח הלאומי.
ביה"ד קבע כי גגולאשוילי, אזרחית ישראלית, אינה נחשבת תושבת ישראל לצורך זכאות לקצבת אזרח ותיק ולביטוח בריאות מאחר שעיקר דאגתה של גגולאשוילי הייתה לעמוד בדרישות הפורמליות של מספר ימי שהות בארץ, ולא נבעה מכמיהת לב אמיתית לחיות בישראל, וכי שמירה על קשר זוגי אינה מהווה תנאי עצמאי לקביעת תושבות.
"פסק הדין מחמיץ את המבחן הנכון לעניין תושבות"
בקרב מומחים לדיני תושבות ומיסוי בינלאומי נשמעה ביקורת נוקבת על פסק הדין. עו"ד עופר רחמני, מומחה למיסוי בינלאומי ואמנת ה-OECD, סבור כי פסק הדין סוטה מגישה אחידה שהייתה צריכה להנחות את פרשנות המונח "תושבות", בהתאם להגדרות הנוהגות הן בתחום דיני המס והן בתחום הביטוח הלאומי. לדבריו, בית הדין שגה בכך שהתייחס למונח תושבות בגישה ארכאית, אשר תופסת את האישה כ"תלויה בבעלה", מבלי להעניק לה מעמד עצמאי של תושבת, וזאת בניגוד לעקרונות פיצול התא המשפחתי שהוכרו בפסיקה הישראלית, לרבות בפרשת מיכאל ספיר.
עוד מציין רחמני כי פסק הדין התעלם מהוראות והנחיות שנקלטו מן הדין הבינלאומי, ובראשן אמנת המודל של ה-OECD, העוסקת בהגדרת תושבות, עקרונות של איסור אפליה והגדרות מפורטות של מרכז חיים. לטענתו, במקום להסתמך על מקורות עדכניים אלו ועל נהלי רשות המיסים, העדיף בית הדין להישען על פסיקה ישנה ולא מספקת בנוגע לביטוח הלאומי. רחמני מוסיף כי גישת בית הדין אשר בוחנת את התושבות רק דרך עדשה של קשר זוגי, מתעלמת מעקרונות יסודיים המבחינים בין הפרטים השונים בתא המשפחתי ובודקים את מרכז חייהם בנפרד.
לדברי עו"ד רחמני, פסק הדין גם עיוות את חשיבותה של כוונת האדם לשוב ולהתגורר בישראל, כאשר נתן משקל חריג ומשונה להיעדר "כמיהת לב" - ביטוי שאינו רלוונטי לבחינת שאלת התושבות בדין הישראלי. לדבריו, עיון בפסק הדין מעלה רושם של קביעות שרירותיות, תוך הסתמכות על ציטוטים נרחבים מפסיקה קיימת ללא ניתוח מעמיק, ותוך שלילה מהירה של זכות בסיסית לקצבה של אזרחית ישראלית שבבעלותה בית בארץ, משפחתה כולה חיה כאן, וזיקותיה האישיות והכלכליות לישראל הן חזקות.
עו"ד רחמני מסכם כי מדובר בפסק דין שמחמיץ את המבחן הנכון לעניין תושבות, ואשר מביא לתוצאה קשה ובלתי מוצדקת, במיוחד כשמדובר באישה בגיל גמלאות שנדרשת להתמודד עם מערכת בירוקרטית תוך השענות על פרשנות צרה ובלתי מעודכנת של המושג "תושב ישראל".