כל הורה יודע, שאת המלתחה לילדים קטנים קונים בחו"ל. לא רק בגלל שהם גדלים בחצי סנטימטר כל שבוע וכואב הלב לקרוע את הארנק בשביל בגד חד פעמי כמעט, אלא כי צריך להיות ממש פראייר כדי לרכוש מלתחה יקרה בארץ, שהאיכות שלה נופלת מזו של המתחרה מעבר לים. אז הם עושים סריקה מוקדמת ב"שיין" ו"נקסט" ולעיתים גם ב"טמו", כדי להשוות מחירים, מזמינים מידות גדולות יותר לנגלה הבאה ומחלקים את המשלוח לחתיכות של 75 דולר כדי לא לשלם מס.
גם מכורים לאופנה או סתם אנשים שחייבים להתלבש ולא בא להם שידפקו אותם, הבינו מזמן שאפשר לחסוך הון בקנייה חכמה מקוונת. וכדי למקסם את החיסכון, מחכים לבלאק פריידי, לבלו סנדיי, ליום הרווקים הסיני, או למבצעי הפוסט חג מולד, לאיך שלא תקראו לסיילים המטורפים שמונחים על המסך בהינף אצבע על המקלדת.
אבל כשישראלי מגיע לסופרמרקט, הוא נאטם. חושיו הצרכניים המחודדים, שיודעים לחשב ערכי המרת מטבע בכרטיס האשראי, מתערפלים אל מול המדפים, ובין רגע הוא הופך לצרכן הגרוע ביקום. לא בודק, לא משווה, מקבל בהכנעה עליות מחירים מופרכות ולא מוכן לעשות את המינימום כדי לא להוציא הון בסופר.
הנתונים מספרים סיפור ברור: הישראלי יודע לחפש דילים ולהיות צרכן מצטיין. שני שלישים מהקניות המקוונות של אופנה הן באתרים מחו"ל, בעיקר בגלל המחירים הנמוכים. במילים פשוטות - אנחנו לא פראיירים. "שיין", למשל, מציג את סל הקנייה הגבוה ביותר, אבל לא בגלל מחירים גבוהים, אלא בגלל שאנחנו פשוט קונים יותר פריטים בכל הזמנה.
אבל אז מגיע פיצול האישיות המטריד. אותו צרכן שלא מוכן לשלם 200 שקלים על חולצה בקניון, משלם בלי למצמץ 7 שקלים על קוטג', 39 שקלים על חבילת גבינה צהובה, ו-20 שקלים על חלב. כאילו אין ברירה. כאילו זו גזירה משמיים.
למה זה קורה? אפשר להפליג למחוזות האבולוציה, לימי היהודי הנודד והעני, שהטראומות שלו עדיין חרוטות לנו בגנים, או למלחמת העולם השנייה והמחסור במזון. ואפשר גם להניח שהוצאות על מזון, בניגון לבגדים, אינן נחשבות למותרות, ולכן המצפון היהודי ההוא, לא מייסר אותנו על בזבוז.
נתוני הלמ"ס מאפריל 2025 זורקים אותנו למציאות העגומה שלנו בכל הכוח, עם ירידה של 4.3% בהוצאות ברשתות המזון במרץ השנה לעומת התקופה המקבילה אשתקד, וירידה של 1.9% בפדיון רשתות המזון בשלושת החודשים האחרונים, המשך למגמת ירידה שנרשמה גם ברבעון הקודם.
אל תהיו מבסוטים, ותחשבו ש"הראינו להם". הירידה הזו לא מעידה על מציאת פתרונות חליפיים וזולים יותר כמו באופנה, אלא פשוט על צמצום הקניות. כי כשהמחירים עולים, הצרכנים קונים פחות, כי אין להם כסף. ברשתות השיווק מוטרדים מהמספרים האלה, אבל לא עושים מספיק, לפחות בינתיים, כדי להילחם עלינו וביצרנים שמשתוללים בלי סיבה.
אבל יש גם מקרים אחרים, כמו זה של "אושר עד" ו"תנובה", רק שרוב הציבור לא מודע להם. בדיוק לפני שנה העלתה תנובה מחירים בצורה דרסטית והתעקשה שלא לתת מבצעים. בתגובה, הוציאה "אושר עד" את רוב מוצרי החברה מהמדפים, למעט המוצרים הבסיסיים. בטח תחשבו שהיתה ירידה במכירות ובכמות הלקוחות. אז ממש לא. לפי נתוני הרשת, לא רק שמכירות מוצרי החלב לא נפגעו, אלא שהן דווקא עלו, כיוון שהצרכנים עברו למוצרים חליפיים.
הנה לנו שיעור מאלף באלטרנטיבות. כמו שאנחנו לא חייבים לקנות דווקא בזארה בתחילת העונה, כך גם לא חייבים לקנות דווקא תנובה, תלמה, אסם או שטראוס, כשהן מייקרות מוצרים, כי בא להן להרוויח על חשבוננו. אפשר למצוא תחליפים ולברר איזו רשת עובדת בשבילנו על מלא.
זה ששר הכלכלה ושר האוצר לא ממש מתעניינים בעגלת הסופר שלנו, ומוכנים להילחם בכל חזית, רק לא ביוקר המחיה, לא אומר שאנחנו צריכים להיכנע. אם אנחנו מסוגלים לחכות שבועיים לחבילה מסין כדי לחסוך 50 שקלים על מכנסיים, אנחנו בהחלט מסוגלים לשנות את הרגלי הקנייה שלנו גם בסופר. אם הממשלה לא תדאג לנו, והיא לא תדאג, אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו.
הצרכן הישראלי צריך להיות אסרטיבי בסופר כמו שהוא אסרטיבי באתרי הקניות המקוונים. תסמכו על חברות המזון, הן מבינות היטב שהן חייבות להיות תחרותיות אם הן חפצות חיים, ואנחנו חייבים להסתכל על רכישת המוצרים שלהן בדיוק כמו שאנחנו קונים שמלה, חולצה או נעליים, באותה תשומת לב, באותה השוואת מחירים, ועם אותה נכונות להצביע ברגליים אם המחיר לא מתאים. ואז תראו, פתאום, איך כולן, יצרניות וקמעונאיות המזון, מתחילות לחזר אחרינו ולהוריד מחירים.