בממלכת הפנטזיה שבנה לעצמו ראש הממשלה בנימין נתניהו, אין יוקר מחיה, אין דמי שכירות שלא נגמרים, אין קניות בסופר שמפילות משפחות לקרשים. שם, במרומי הפנטהאוז של משרד ראש הממשלה בירושלים, יושב נתניהו, חמוש בטלפרומפטר ובתחושת שליחות, ומספר לנו בפנים רציניות על גיאופוליטיקה, קטארגייט, מחבלים עם כפכפים וצלליות של סינוואר.
ומה על העם? דממה. אפילו לא מלמול, או קצה אנחה.
אחרי חצי שנה של שתיקות, התחמקות והתעלמות, הגיע הרגע הגדול שבו הואיל נתניהו לכנס מסיבת עיתונאים, וכל מה שיצא מהפה שלו נשמע כמו שידור חוזר של שידור חוזר. חמאס, איראן, אמריקה, הפלסטינים - הכל חשוב והרה גורל. אבל איפה מילה על יוקר המחיה? גיוס חרדים? הפוסט החשוף של דורון כץ-אשר, ששרדה את השבי של חמאס, חזרה עם בנותיה מהתופת, ילדה תינוקת, התגרשה ומתחננת לעזרה כלכלית? נאבקת לשרוד לא את השבי בעזה. את השגרה. את עזריאלי. את התשלום לקופת חולים. את המינוס בבנק.
ובזמן שהיא מתחננת על קיומה בפוסט ויראלי, מבקשת מהציבור, שכבר בקושי שורד בעצמו, עזרה לקנות חיתולים ותקווה, במסיבת העיתונאים שמה לא הוזכר אפילו. לא מהפודיום של נתניהו, ולא מהעיתונאים שחלקם ישבו שם בחדר, ששאלו שאלות בסוגיות חשובות מאוד, עם תשובות צפויות מראש, שנתניהו התכונן להן היטב, ושכחו לשאול עליה ועלינו.
כץ-אשר הפכה לסמל של חזרה מהגיהנום, כמו שאר השבים. ולמרות זאת, כדי לקבל עזרה, היא צריכה כמעט להתנצל. לשפוך את לבה, להיחשף עד העצם, כמעט לבקש סליחה שהיא עדיין פה. למה היא צריכה לפנות אלינו? למה המדינה לא מטפלת בה?
התשובה נמצאת באטימות של ההנהגה שלנו. כשהמנהיגות מתנהלת מפנטהאוז פוליטי, מנותקת מהמציאות הכלכלית של האזרח הרגיל, קשה באמת להבין מה זה לא לגמור את החודש. וזאת המציאות של מיליוני ישראלים שנמצאים בקומה אפס, או נכון יותר, מינוס אחת. משפחות שמתלבטות בין תרופות לילדים או תשלום לפעוטון הפרטי, זוגות צעירים שמוותרים על חלום הדירה הראשונה ועוברים לגור אצל ההורים. עצמאים שסוגרים עסקים בגלל המילואים או החובות. אזרחים ותיקים שחוזרים לעבוד בגיל פנסיה כי הקצבה לא מספיקה לקיום מכובד.
וראש הממשלה עסוק בסיפורים על גיאופוליטיקה, מתווכח עם העיתונאים על טונים ודרכי ניסוח, מסביר למה העולם לא מבין אותו. הוא חי במימד אחר, מימד שבו בעיות המדינה נמדדות בכותרות בעיתונות ולא בחשבונות הבנק של האזרחים.
אצל נתניהו, יש רק עם אחד שצריך עזרה. הוא עצמו. שוב הוא מספר איך רודפים אותו, איך הכול נגדו, איך העיתונאים המרושעים, אלה שישבו מולו ורובם מאיישים את "ערוצי התבהלה", טופלים עליו עלילות. במקום לשאול על איך הוא מתכוון לדאוג לדורון כץ-אשר, על החטופים, על הכלכלה ועל גיוס של החרדים, העיתונאים הרימו לו להנחתות, וכל מה שנזכור מהמופע הזה הוא הכפכפים של הנוחבות.
בעוד נתניהו מתלונן על רדיפות, אישה שנחטפה, ששרדה את הלא-ייאמן, נאלצת להתחנן לציבור בפוסט בפייסבוק. הנה לכם זיקוק הגישה של ההנהגה הישראלית: אנחנו הקורבנות, אתם מחוייבים לנו, ואם אתם מתקשים לשרוד, זה הבעיה שלכם.
במדינה נורמלית, כששורדת שבי מפרסמת פוסט כזה, הממשלה נותנת ברקס, קמה כאיש אחד ומזניקה משאבים ולא מסתפקת באמירה של בני גנץ, שיפעל להעניק 4 מיליון שקלים לכל שורד שבי. התעוררת? למה לא עשית את זה קודם? הרי היא לא השבה היחידה שנזקקת למימון המונים.
אם דורון כץ-אשר הייתה חרדית, היא לא הייתה צריכה להתחנן בפוסטים. היא הייתה מקבלת דירה בהנחה ומעון מסובסד לתינוקת, מישהו כבר היה הופך עולמות בשבילה. אבל היא ניצבת לבד מול העולם. ועל זה כולנו נשלם. כי מדינה שלא מצליחה להציל אישה אחת שהיא עצמה הפקירה, לא תנצח מלחמות.