השעה שש בבוקר. היללות הראשונות של "מיאו מיאו" עולות מהרחוב, והמאכילות כבר יודעות - הגיע הזמן. עשרות חתולי רחוב ממתינים למנה היומית שלהם, בפעילות שהפכה לחלק בלתי נפרד מהשגרה של נשים רבות ברחבי הארץ.
הן לא עושות מזה עניין גדול, לא מבקשות קרדיט - אבל הפעילות שלהן משנה חיים. אלה נשים שראו פעם גור רועד מקור או חתול פצוע, ומאז - לא הפסיקו לראות.
מגור אחד למאות חתולים
כמעט כל סיפור מתחיל במפגש מקרי. "ראיתי חתולים מסכנים בדרך לגן של הילדה שלי", סיפרה אחת מהן, "אז התחלתי לקחת אוכל בעגלה ולתת מדי פעם".
אלא שמהר מאוד, "מדי פעם" הפך לשגרה יומיומית. עוד חתול, עוד פינה, עוד אחריות. מהתחלה קטנה - נולדת מחויבות גדולה.
סיפור אחר התחיל מאוחר בערב, כשאחת הנשים שמעה יללה קטנה ביציאה מהמשרד. גורה ישבה שם לבד. היא לקחה אותה הביתה, קראה לה "זאתי", ומהאוכל שלה התחילו להופיע עוד חתולים. כך נולדה מאכילה קבועה - בלי כוונה, אבל עם הרבה לב.
המחיר הרגשי של הפעילות
עבור רבות מהמאכילות, מדובר לא רק באהבה אלא גם בנטל רגשי. "אם קורה לי משהו, אם אני מאחרת מהעבודה - זה ייסורים. אני יודעת שהם מחכים לי", תיארה אחת מהן. מדובר בעשרות חתולים שמכירים את השעה, את הצליל של שקית האוכל, את הדמות הקבועה שמופיעה מדי ערב.
אבל יש גם רגעים שמזכירים למה הן עושות את זה. "לראות את המבט של חתול רעב שמתחיל לאכול - זה רגע שמרגש אותי בכל פעם מחדש", סיפרה אחת המאכילות. "הם מדויקים - סביב ארבע הם תמיד שם, מוכנים".
חמלה גם תחת אש
מי שמאכילה באזורי עימות, מתמודדת עם אתגרים מסוג אחר. אחת מהן, מהעוטף, סיפרה כיצד ב־7 באוקטובר פונו הכלבים מהיישובים תוך ימים, אבל החתולים נשארו מאחור.
התגובה הייתה מיידית - פוסט קצר בפייסבוק הפך למיזם של פינות האכלה שהוקמו ביישובים שונים, בעזרת תושבים וחיילים. "נתנו לחיילים כלים עם אוכל ואמרנו - רק תפזרו. תנו להם לאכול".
חינוך דרך חמלה
מעבר לטיפול בבעלי החיים, המאכילות רואות בפעילות שלהן מסר חינוכי. אחת מהן סיפרה: "הילדים שלי יודעים שלא דורכים על עכביש. אם מוצאים אחד - מוציאים אותו החוצה בעדינות".
לדבריה, ילד שמכבד יצורים חיים - יהפוך למבוגר טוב יותר.
אחרת הגדירה את עצמה כ"חובבת כלב-תולים, עטלפים וחמורים", והוסיפה: "חתולים נותנים אהבה כמו כלב - אם לא יותר".
לא לבד
אף אחת מהן לא פועלת לבד. מאחורי כל פינה יש קהילה. "אנחנו אחת בשביל השנייה", הסבירו.
הן פועלות דרך עמותות שמספקות מזון לאזורים נזקקים, כמו "הבזאר למען כלב-תולים".
ולפעמים הן גם מצליחות לעשות נס קטן - כמו במקרה של חתול בשם מקס. "הייתה לו עין בחוץ. כולן אספו כסף, טיפלו בו - והיום הוא בריא. זה נותן כוח להמשיך".
תרומות ושיתופי פעולה
הקהילה יודעת גם לגייס תמיכה. אחת החברות שתרמה להן משטחי מזון היא פורינה.
"גילינו כמה החתולים אוהבים פריסקיז - זה הרגיע אותנו לדעת שהם אוכלים אוכל טוב".
המאכילות מודעות לתדמית הציבורית, אבל מדגישות: "אנחנו לא משוגעות - אנחנו קהילה של חמלה".
והן מבקשות מסר פשוט: "כל אחד יכול לעשות משהו קטן - וזה כל ההבדל".
לדבריהן, לפעמים כל מה שצריך זה שקית אחת של פריסקיז בבית. זה לא הרבה - אבל זה משנה חיים.
זה לא רק סיפור על חתולים. זה סיפור על נשים שלא עצמו עיניים, על קהילה שעובדת יחד, ועל הכוח שיש לפעולה הקטנה ביותר - כשעושים אותה באהבה.