"אם מכרז על חיפוש והפקת נפט יפורסם בידי ממשל לגיטימי שיוכל להבטיח את התנאים לטווח ארוך, אנחנו מעוניינים". ההתבטאות גלויית הלב ויוצאת הדופן הזו נאמרה בשבוע שעבר על ידי דיויד אוריילי, מנכ"ל שברון טקסאקו, ענקית נפט שבמועצת המנהלים שלה כיהנה בעבר קונדוליסה רייס, היועצת לביטחון לאומי של ממשל בוש. נראה כי דבריו מאששים כמה מתיאוריות הקונספירציה שרווחו באחרונה: חברות הנפט הגדולות מתקשות להמתין לרגע שבו יוכלו להניח את ידיהן על עתודות הנפט של עיראק, הגדולות בעולם אחרי אלה של סעודיה.
כבר עתה רוגשת התעשייה בהמתנה למינוי מנהל לפעילות הנפט בעיראק בטווח הקצר: ארה"ב, האו"ם או חברת הנפט הלאומית של עיראק? יש גם חוסר ודאות בעניין ההזדמנויות העסקיות של חברות זרות בעיראק, בעיקר בקרב אלה מהמדינות שהיו שותפות למאמץ להפיל את סדאם חוסיין. יש גם כמה הצעות - בעיקר של תומכי השוק החופשי דוגמת קרן הריטאג' - להפרטה מהירה של מגזר הנפט בעיראק, בחסות ארה"ב.
מנגד, חברות עם הסכמים החתומים על ידי הדיקטטור לשעבר חוששות; לוקאויל הרוסית, שחתמה הסכם לפיתוח שדה הנפט העצום ווסט קוורנה ב-1997, הבטיחה בשבוע שעבר להיאבק בניסיונות לבטל הסכמים עמה, במקרה הצורך גם באמצעות תפיסת מכליות עיראקיות.
עם זאת, ארה"ב ובריטניה הבטיחו באופן חד-משמעי זמן רב לפני פרוץ המלחמה כי הנפט של עיראק שייך רק לעם העיראקי, וכי תפיסת שדות הנפט לא היתה חלק ממהלכי תכנון המלחמה. בהודעה משותפת ב-8 באפריל שבו והבהירו ג'ורג' בוש וטוני בלייר כי הנפט של עיראק והמשאבים הטבעיים האחרים שלה הם "רכושו הבלעדי של העם העיראקי, ועליהם לשמש אך ורק לטובתו".
הבעיה היא כי הדרך הטובה ביותר לניהול עתודות הנפט לטובת העם העיראקי אינה ברורה. כמה מהאפשרויות המבטיחות עשויות ליצור גם הזדמנויות עסקיות רווחיות לחברות זרות, בהן חברות נפט בריטיות ואמריקאיות - תפיסה המשחקת לידיהם של אלה המתקשים להאמין לבוש ובלייר.
כמה ציניקנים אף פיקפקו במהירות שבה פעלו כוחות הקואליציה (בעצתן של כמה חברות נפט גדולות) למניעת הריסתם של שדות הנפט. הצעדים שננקטו להגנת הרכוש העיראקי תוארו כיציאה למלחמה לפי סדר העדיפויות של תעשיית הנפט.
לפחות תיאוריית קונספירציה אחת נראית עתה רחוקה מספיק כדי שלא להתגשם - פעולה שעשויה למתן את הביקורת של הספקנים ולאפשר ויכוח ראוי יותר. לפי התיאוריה הזו, לאחר ההשתלטות על שדות הנפט בעיראק, תציף ארה"ב את השוק, תוביל להורדת מחירים ותחסל את קרטל הנפט אופ"ק. רוב המומחים בתעשיית הנפט העריכו כי הדבר לא יעלה בקנה אחד עם האינטרסים של העם העיראקי. אך ברור כי התיאוריה לא תוכל להתממש - לפחות בטווח הזמן הסביר להימצאות סמכות זרה בעיראק, בין אם כוחות הקואליציה ובין אם האו"ם.
תעשיית הנפט העיראקית מקרטעת, בעקבות ניהול כושל והיעדר השקעות, יחד עם עשור של עיצומים של האו"ם שהגבילו את ייבוא החלפים לתעשייה. כדי להשיבה לייצוא בנפח דומה לזה שלפני המלחמה - כ-2.5 מיליון חביות ביום - נדרשות השקעות של מיליארדי דולרים וחודשים רבים של שיקום. כדי להגיע לתפוקה יומית של 3.5 מיליון חביות, הרמה המקובלת בעיראק לפני שלושה עשורים, נדרשת השקעה נוספת של 7-5 מיליארד דולר ועוד כמה שנים, לפי מכון מחקר האנרגיה של אוניברסיטת קיימברידג'.
כפי שעולה מדברי אוריילי משברון טקסאקו, ההתפתחויות בתעשיית הנפט תלויות במידה רבה בתקופה שתידרש להקמת ממשלה לגיטימית בעיראק. אך הדברים עלולים להיות מורכבים גם אם ממשלה עיראקית דמוקרטית תתפוס את מקומה בהקדם האפשרי. על ממשלה כזו לאתר אנשים חדשים עם הכשרה בתעשיית הנפט לניהול חברת הנפט הלאומית, שיחליפו את מקורביו של סדאם שכיהנו בתפקידים אלה עד עתה.
בנוסף, דרושים מיליארדי דולרים לשיקום תשתית הנפט המקומית ולהגדלת התפוקה. כן יידרשו החלטות לגבי התפקיד שיותר לחברות הזרות למלא ובאיזה מחיר - והאם לבטל הסכמים שחתם השלטון הישן עם חברות זרות.
יתר על כן, סביר להניח כי תתעורר מחלוקת עם הממשל החדש בעיראק בעניין ההפרטה. בהתחשב במגבלות של יכולת הפקת הנפט בעיראק ובחשיבות גיוס ההון לשיקום המדינה, יידרש הממשל החדש להחליט אם לגייס כספים בהלוואות ולהעמיד כבטוחות את עתודות הנפט, למכור את חלקן באמצעות איג"וח ההכנסות העתידיות מנפט, או למכור ישירות לחברות נפט זרות.
רוב חברות הנפט הפרטיות לוות באמצעות שימוש בעתודות שלהן כבטוחות; כמה מדינות, בהן מקסיקו, איג"חו את ההכנסות העתידיות משדות נפט שבבעלות המדינה. אך עמי ג'אפה, מומחה לאנרגיה מאוניברסיטת רייס ביוסטון, מעריך כי הסכומים שתידרש עיראק ללוות יגמדו את כל הגיוסים הקודמים בשווקים הפיננסיים: "עלות האחזקה והשיקום של שדות הנפט תהיה 200-100 מיליארד דולר. ממשל בוש לא יוכל לשכנע אפילו את בנק ההשקעות גולדמן סאקס להתמודד עם עסקה בגודל כזה".
הסוגיות האלה עלולות ליהפך למורכבות יותר כאשר הממשלה הזמנית תידרש להכריע מי יעמוד בראש חברת הנפט הלאומית של עיראק, בהתחשב בכך שמומחי הנפט הגדולים של עיראק אינם מתאימים לקבל לידיהם את התפקיד, אם עודם בחיים. קל להבין מדוע עולים בוואשינגטון שמות דוגמת פיליפ קרול, לשעבר מנהל החטיבה האמריקאית של רויאל דאץ-של; אך באותה מידה קל להבין מדוע האפשרויות האלה מעוררות את הציניקנים.
רפורמטורים רבים רואים בעיראק הזדמנות נוספת לניסיון לביצוע הפרטה המונית, באמצעות הקצאת מניות בעתודות הנפט העיראקי לכל תושב. ייתכן כי הם ילמדו מכישלונות העבר של הפרטות המוניות דוגמת זו ברוסיה, כשמקבלי מניות רבים מכרו אותן הרבה מתחת לערכן האמיתי. אחרים, המכירים את הכישלון הרוסי, אומרים כי על עיראק להימנע מכך בכל מחיר; תחת זאת, הם מצביעים על נורווגיה, קולומביה ואלסקה, שהקימו קרנות המחזיקות בהכנסות הנפט בנאמנות עבור תושביהן. כך לדוגמה, באלסקה מעניקה קרן הנפט הממשלתית מדי שנה כ-8,000 דולר למשפחה. סכומים דומים יוענקו לעם העיראקי הוכחה חותכת שהנפט שייך לו. לא לארה"ב, לא לממשל
כיצד מחזירים את הנפט העיראקי מסדאם לעם
אקונומיסט
14.4.2003 / 9:12