כמו לקראת כל קיץ, תיכננו אשתי ואני לחלק בינינו את ימי השמירה על הילדים בבית, בהתאם לימי החופשה בתשלום שאנחנו מקבלים ממקום העבודה. אבל המערכה מול איראן טרפה את הקלפים, גרמה לשנינו להפחית בשעות העבודה שלנו ולהחליט האם לבזבז את יתרת ימי החופש שלנו, שגם ככה היא מועטה מאוד ביחס למדינות אחרות, או להפסיד סכום משמעותי במשכורת.
גם מתווה הפיצויים החדש שפרסם משרד האוצר לא נותן לנו, ולעוד מאות אלפי עובדים במשק, מענה ראוי.
המתווה אמנם כולל פיצוי לעסקים ותשלום דמי אבטלה לעובדים שהוצאו לחל"ת אך מתעלם לחלוטין מקבוצה גדולה של נפגעים: עובדים ועובדות שאיבדו שעות עבודה בעקבות המצב הביטחוני, אך לא הוצאו לחל"ת או פוטרו.
כך יוצא שהמדינה, מתוך בחירה, מותירה אלפי עובדים להתמודד לבד עם הפגיעה הכלכלית. בלי שכר, בלי פיצוי, ובלי ביטחון. זה אינו רק עוול מוסרי - זו שגיאה חמורה שתביא איתה נזק כלכלי וחברתי לטווח הארוך.
בתחילת מלחמת "חרבות ברזל", נהגה המדינה אחרת. לצד מתווה הפיצויים, נחתם אז הסכם קיבוצי בין ההסתדרות, המדינה וארגוני המעסיקים, ובעקבותיו נחתם גם צו הרחבה לכל המשק, שהבטיחו שכר מלא לעובדים שהיעדרותם נכפתה עליהם בשל סיבות ביטחוניות - פינוי, סגירת מוסדות חינוך, סגירת מקומות עבודה או טיפול בילדים. המדינה השתתפה בעלות השכר, והמעסיקים חויבו לשמר את זכויות העובדים.
במתווה החדש - הסכם כזה כלל לא נכלל. על פי דיווחים, ישנה התנגדות באוצר לפצות עובדים על אובדן שעות עבודה. בפועל, המשמעות היא שהורים שנשארים בבית עם הילדים, עובדים שאינם יכולים למלא משרה מלאה, או כאלה שמקומות עבודתם לא חזרו לפעול בהיקף רגיל - פשוט לא מקבלים שכר עבור ההיעדרות. רבים נאלצים לנצל ימי חופשה, אחרים משלמים מכיסם - או פשוט סופגים את הפגיעה בלי שום רשת ביטחון.
המדיניות הזו פוגעת קודם כל בעובדים החלשים ביותר, ובעיקר בנשים. כך היה גם בקורונה, כאשר מחקר שערכה עבורנו החוקרת יערה מן מצא שנשים הפסיקו לעבוד לצורכי טיפול בילדים בשיעור גבוה פי 5.5 מהגברים. כל מתווה שלא לוקח את זה בחשבון - מרחיב את אי השוויון הכלכלי והמגדרי, מעמיק את העוני, ופוגע בסיכוי של המשק להתאושש בצורה שוויונית.
למזלנו, עדיין לא מאוחר מדי. על המדינה, בשיתוף פעולה עם ההסתדרות וארגוני המעסיקים, להחיל מודל דומה לזה שהתקיים בתחילת המלחמה, לחייב את המעסיקים לשלם שכר מלא לעובדים שהחסירו שעות עבודה בתקופה הקצרה יחסית בה מקומות העבודה ומוסדות החינוך היו סגורים, ולפצותם בהמשך, בדומה למודל אותו היא כבר מקיימת ביחס לחיילות וחיילי המילואים.
אמנם הפעם, בניגוד למרבית תקופת המלחמה, המשק ומוסדות החינוך נסגרו בכל הארץ, ולא רק בצפון או בדרום, אבל מצד שני, התקופה שבה הם נסגרו הייתה מצומצמת יחסית, ולכן העלות הכוללת לא מסתכמת בסכומי עתק. יתרה מכך, חשוב להבין שהעלות האמיתית מתקיימת בכל מקרה. ההיעדרות, הפגיעה בתעסוקה, סגירת מוסדות החינוך - כל אלה כבר קורים. השאלה היא רק מי נושא בנטל: העובדים לבדם, או גם המדינה.
המדינה לא יכולה להרשות לעצמה לשתוק. זו שעת מבחן - לא רק ביטחוני, אלא גם חברתי. דווקא בעת חירום, נבחנת המחויבות של ממשלה לאזרחיה. הממשלה מתבקשת להפסיק להתעלם מהעובדים ולעבור ממדיניות של הפקרה למדיניות של אחריות.
אביעד הומינר-רוזנבלום הוא מנכ"ל שותף במרכז הרעיוני של קרן ברל כצנלסון