מאיה דותן, חיה עם חתולים מאז שהיא זוכרת את עצמה: "מאז שאני ילדה קטנה, יש חתולים בסביבה". נזכרת מאיה. להורים שלי לא באמת הייתה ברירה, ואחר כך גם לבעלי והילדים שלנו שגדלו בנתיב העשרה עם חתולים סביבם. זה תמיד היה חלק מהחבילה". נזכרת מאיה בחיוך.
החיים הפסטורליים במושב היו כל מה שהכירה, עד אותו הבוקר של ה-7 באוקטובר. ברגעים בהם נאלצו תושבים רבים להתפנות במהירות ולהשאיר כמעט הכל מאחור, למאיה הייתה דאגה נוספת: "השארתי בבית שני שקים ענקיים פתוחים של אוכל לחתולים, מלא כלים של מים ויצאנו בתוך הכאוס, מבלי להבין לכמה זמן אנחנו עוזבים". נזכרת מאיה.
כמו משפחת דותן, מפונים רבים נאלצו לעזוב את ביתם בזמן אפס. מהר מאוד למאיה נפל האסימון לגבי כמות החיות שנותרו מאחור: חיות בית שנותרו ללא בעלים, בצד חתולי רחוב רבים, והיא החליטה שהיא לוקחת את המושכות לידיים. "הרגשתי שחייבים לעשות משהו, ותוך יום-יומיים כבר החלה התארגנות לחלץ ולסייע. התחלנו ליצור קבוצות וואטסאפ של אנשים מכל רחבי העוטף ויישובי הדרום".
המיזם שסחף את הדרום
מה שהחל כמענה מיידי לחילוץ וסיוע, תוך ימים בודדים החל לרקום עור וגידים לכדי פרויקט בלתי נתפס בהיקפו: מערך האכלה לחתולים בכל יישובי העוטף. היוזמה של מאיה סחפה את הדרום: עשרות קבוצות קמו והחלו לתקשר ולתאם בינהם, נגריות קהילתיות מגני תקווה ומרמת גן התנדבו ליצור ולשנע פינות האכלה מסודרות, יזמים פרטיים תרמו, כוחות הצלה קיבלו שקים לפיזור בשטח והכוונה לנקודות בהם נותרו חיות מאחור. "אנשים מכל מקום פשוט רצו לעזור, זה היה מרגש".
"המשאיות של פורינה שינו את התמונה"
ואז הגיעה התגייסות מכיוון לא צפוי, של המותג פריסקיז מבית פורינה, שהייתה קפיצת מדרגה משמעותית לפרויקט כולו."פריסקיז היו שם מהרגע הראשון", מאיה מספרת. "איך שראינו את משאיות הענק של פורינה הייתה הקלה גדולה, כי הבנתי שאנחנו יכולים לייצר בעזרתם אופרציה של ממש. הם תרמו טונות של אוכל, ציוד, והצטרפו לפרויקט ממש כשותף אמיתי".
היום יש פינות האכלה כמעט בכל יישובי העוטף, עם איש קשר בכל מקום. "יש לנו לוח סבבים, יש לנו מערך שלם רק אצלנו בנתיב העשרה יש בערך 10 אנשים שעושים סבב האכלה יומי", מספרת מאיה בגאווה.
אהבה באריזות גדולות: "שקים שהולכים איתי שנים"
החיבור של מאיה לפריסקיז החל עוד שנים לאחור. "זה מצחיק להגיד, אבל את הלוגו הצהוב הזה על שקי הפריסקיז יש כבר חתולים שיודעים לזהות ומיד להתקבץ יחד. זה הולך איתי שנים, והטעמים שלהם גם עושים הבדל משמעותי", היא מוסיפה. "חתולים, בניגוד למה שחושבים, לא אוכלים כל דבר. הם יודעים מה עובד להם, וברגע שהם מתרגלים אין דרך חזרה".
החתול שלי מילקי חי עד גיל 21, וזה לא צחוק. הוא היה מפונק מאוד, וכל חייו אכל רק פריסקיז. נזכרת מאיה. מאז, יצא שזו הפכה ל"מנת הבית", גם אצלנו, וגם בכל רחבי הפרויקט. הייתה לכך סיבה טובה. "זה מפעל של ממש. בגלל זה שקי הענק של 10 ו-13.6 ק"ג של פריסקיז הם הצלה אמיתית.
פינות האכלה שהפכו לאנדרטה חיה
בחלק מהמקומות, פינות האכלה הפכו גם להנצחה. בנתיב העשרה, למשל, הוקמו פינות לזכרם של שניים מהתושבים, איילת ושלומי מולכו, שנרצחו יחד עם הכלבים שלהם. "יש שלט על כל פינה", אומרת מאיה, זה מרגש ומזכיר לי בכל פעם מחדש את הסיבה לכל הדבר הגדול הזה".
מאיה ומשפחתה עדיין לא שבו לביתם בעוטף, אבל חלק גדול מהשגרה שלה עדיין מוקדש לפרויקט. כשהיא חוזרת לבקר בנתיב העשרה, היא תמיד עוצרת ליד פינת ההאכלה המקומית. "יש בזה גם משהו מרפא. הפרויקט ממלא אותי ואת מאות החברים והשותפים בתחושת משמעות, תקווה והתחדשות, בתוך ימים מורכבים. בזכות כל מי שתמך ותרם מכל הארץ, וההתגייסות האדירה של המגזר העסקי ופורינה, אני מאמינה שהכוח לעשות טוב ולעודד חמלה נמצא בידיים של כל אחד מאיתנו"
פריסקיז, מותג מזון לחתולים, זמין עכשיו גם באריזות 10 ק"ג ו-13.6 ק"ג בטעמים שחתולים ממש אוהבים.