המדינה מבצעת עסקאות רכש והקצאת מקרקעין בהיקף של למעלה מ-120 מיליארד שקל בשנה, ועל פי הערכות, מיליארדים זולגים לידי גורמים עברייניים.
לאחרונה פרסם משרד האוצר את הגרסה המעודכנת של תזכיר חוק עסקאות גופים ציבוריים (תיקון מס' 12), לשם הערות הציבור, במטרה לצמצם מעורבות ארגוני פשע במכרזים, זכייה בהם או התקשרויות עם המדינה, לרבות כקבלני משנה. לכאורה מדובר בצעד נדרש - אולם המנגנון המוצע לא יוביל לפתרון הבעיה, ועלול "על הדרך" להוסיף שלל בעיות נוספות.
בשנים האחרונות, התרבו הדיווחים על חדירת ארגוני פשיעה באופן מתוחכם להליכי מכרזים של גופים ציבוריים - במיוחד ברשויות מקומיות (ובפרט ביישובי החברה הערבית) וכן במכרזי תשתיות לאומיות. ארגוני הפשיעה עושים שימוש בחברות קש, זיוף מסמכים, סחיטה, דרישת דמי חסות והלבנת הון כדי להשתלט על מכרזים ולהטותם לטובתם. לכך יש השלכות כבדות: עלייה בעלויות, פגיעה באיכות הביצוע, ירידה בתחרות, הדחת ספקים לגיטימיים ויצירת אפיקי הלבנת הון דרך המדינה - מה שפוגע באמון הציבור ובסדר החברתי.
המנגנון שמציע משרד האוצר מבוסס על ריכוז סמכויות במשרד, כך שהוצאת האישורים מצויה באופן כמעט מוחלט בידי משרד האוצר. למעשה, גורם בכיר במשרד יוסמך להנפיק אישורי התאמה ביטחונית-פלילית לספקים. במקרה של ערעור או אי-ודאות, תכריע ועדה פנימית כאשר פרוטוקול הוועדה והחלטותיה יהיו חסויים ולא יחשפו בכל מקרה.
האסמכתאות יונפקו לכל מציע במכרז טרם הזכייה וכתנאי להתקשרות עימו, וכן לכל ספק או נותן שירות אחת לשנה או עד 30 יום טרם מועד פקיעת האסמכתא במשך כל תקופת ההתקשרות, אחרת ההתקשרות עימו תופסק. הדרישה אינה מבדילה בין סוג, היקף או משך ההתקשרות - ויוצרת שורה של בעיות מהותיות ולוגיסטיות, שבמקרה הטוב, לא נבחנה השלכתן, ובמקרה הגרוע אף נוצרו במתכוון.
בפועל, עשרות אלפי עסקים, ובהם גם קבלני משנה, יידרשו לחדש את האסמכתא מדי שנה, בתוך 30 יום בלבד. לאור היקף הרכש הציבורי - מעל 120 מיליארד שקל בשנה - המשמעות היא טיפול במאות אלפי בקשות בכל שנה, שאותן יצטרך הממונה לבדוק, לאשר ולהנפיק בהתאם.
על פי התיקון המוצע, ה"וועדה לבדיקת ספקים", תידרש לדון בכל מקרה שיגיע אליה וזאת בתוך 25 ימי עסקים. במצב דברים זה, אין דרך ריאלית בה תהיה שהות ותתאפשר שמיעת טענות, בחינת מודיעין משטרתי וכתיבת החלטה מנומקת, בזמן שהרשויות מחכות "לצאת לדרך".
משמעות הדבר היא היווצרותן של אחת משתי חלופות, ששתיהן גרועות באותה מידה: חלופה אחת - בירוקרטיה משתקת. אלפי הבקשות ייצרו צוואר בקבוק; ועדות המכרזים יחכו לאישור שבועות ואף חודשים. העלויות יתגלגלו בעיקר על כתפי הגופים הקטנים, שאין להם יכולת להתמודד עם הבירוקרטיה והימשכות התהליכים. חברות בינלאומיות עלולות לוותר מראש על השתתפות, ולפגוע בתחרות.
חלופה שניה - חותמת גומי. הבקשות יאושרו כמעט אוטומטית כדי למנוע הצטברות בלתי סבירה של עומס בקשות. אנשי-קש מטעם ארגוני פשיעה, שיודעים ליצור מצג של חזות נקייה וחוקית, יעברו במסננת. הכסף הציבורי ימשיך לזרום גם לגופים אלו - רק הפעם עם גושפנקא נוספת של המדינה.
בעיה נוספת ומטרידה הרבה יותר, הינה חוסר השקיפות. החלטות החשב הכללי ופרוטוקולי ועדת הבדיקה יהיו חסויות לחלוטין - גם מהציבור וגם מהספקים עצמם. מי שייפסל יוכל לעתור לבית המשפט, אך לא יוכל לעיין במלוא החומר נגדו, שכן ההחלטות יישענו על מידע מודיעיני שלא ניתן לחשוף. בכך נפגעות זכויות יסוד - זכות הטיעון, חזקת החפות והפיקוח הציבורי.
השליטה המלאה של משרד האוצר בתהליך, יחד עם החיסיון, עלולה להוביל לניהול שרירותי: קידום מי שמקורב, הדחת מי שלא, והדרה של ספקים לגיטימיים משוק הרכש הציבורי - הגדול במדינה. הדוגמה הקיצונית: קבלן שייפסל לפתע בעיצומו של פרויקט לבניית גן ילדים, ללא אפשרות לקבל פיצוי - יוביל לעיכוב בפתיחת הגן. מעבר לכך, התיקון מערער על עקרון יסוד בדמוקרטיה - חזקת החפות. לפי ההצעה, כל מי שמעוניין לעבוד מול המדינה ייחשב כחשוד כברירת מחדל, עד שיוכיח אחרת באמצעות הנפקת אסמכתה.
הבעיה חמורה מכיוון שהתיקון אינו מייצר מנגנון אפקטיבי שיוכל להתמודד עם הבעיה שהוא בא לפתור. תיקון 12 נולד עם מטרה ראויה - לבלום את זרימת הכסף מקופת המדינה לידי הפשיעה המאורגנת, אך במתכונתו הנוכחית, הוא דוחק את המערכת לפינה שבה היא תצטרך לבחור בין עיכוב הרכש הציבורי לבין הפקדתו בידי מנגנון ללא פיקוח ציבורי שיסמן "וי" בלי כל בדיקה אמיתית ולעומק של ספקי המדינה. באף אחת מבין שתי האפשרויות לא תושגנה מטרות התיקון - ודווקא הציבור, זה שאמור היה להיות מוגן, ימצא עצמו משלם מחיר כפול: גם תקציבי וגם דמוקרטי.
הכותב הוא ראש תחום המכרזים במשרד ברנע ג'פה לנדה