האויב הבין מה שהממשלה מתעלמת ממנו: תשתיות קריטיות בלי גיבוי הן מטרה קלה

המלחמה האחרונה חשפה שוב את השבריריות של מערכות התשתית בישראל. לפני מספר שבועות דיווחה חברת החשמל על שיבושים באספקת החשמל בדרום הארץ, בעקבות פגיעה בסמוך למתקן תשתית אסטרטגי.

זו לא הפסקת חשמל שגרתית, אלא תמרור אזהרה נוסף לחשיפה המבנית של משק האנרגיה בישראל.

אירוע זה מצטרף לפגיעה הקטלנית במתחם בזן במהלך המלחמה, שבה נהרגו שלושה עובדים ונפגעה אספקת הדלק המרכזית של המדינה. גם כאן לא מדובר בעוד חוליה בשרשרת, אלא בהמחשה כואבת לכך שתלות ריכוזית בנקודות ייצור ואספקה בודדות הופכת אותנו לפגיעים במיוחד. בהיעדר ביזור ויכולות אגירה מתקדמות, די בפגיעה אחת כדי לשתק מערכת שלמה.

כיום, 59 אחוז מהסולר ו-49 אחוז מהבנזין בישראל מגיעים ממפעל אחד, בזן בחיפה. כשבית הזיקוק באשדוד מושבת לתיקונים, ישנה תלות מלאה בבזן כיצרנית יחידה של דלק. זוהי לא רק נקודה תפעולית, אלא נקודת כשל אסטרטגית. המתקפה השנייה על בזן בתוך שבוע המחישה שהאויב מבין היטב היכן לפגוע כדי לגרום לנזק מקסימלי.

ישראל אמנם השקיעה רבות בייצור חשמל מגז טבעי ואנרגיה סולארית, וזו התפתחות חשובה, אך היא עלולה להטעות. בלי יכולת אגירה, אין גיבוי. בלי פתרונות אגירה מבוזרים, אין רציפות תפקודית לבתי חולים, בסיסים צבאיים, מרכזי מידע ובתי מגורים. בזמן שבעולם כבר קיימות אלפי מערכות אגירה קהילתיות, תעשייתיות וביתיות, שמאפשרות תפקוד גם תחת סופות, חום קיצוני או מתקפות סייבר, בישראל נותרנו מאחור. בארצות הברית, למשל, נחקק חוק פדרלי שתומך בפרויקטי אגירה עד שנת 2033. לא מדובר בפריבילגיה, אלא בתשתית ביטחונית לכל דבר.

ואצלנו? אין רגולציה ברורה לאגירה ביתית. אין חובת גיבוי למתקנים קריטיים. אין מסלולים ייעודיים להטמעת מערכות. המשמעות ברורה, גם כאשר קיימת הטכנולוגיה, היא נותרת על המדף. יש תוכניות כמו פינוי מפרץ חיפה עד 2029 או פיתוח איים אנרגטיים, אך כשהאיום מתממש תוך שעות, לא מספיק לתכנן לשנים קדימה.

אז מה נדרש? הקמה מיידית של רשת גיבוי לאומית, מבוזרת, שתכלול אלפי נקודות אגירה בבתי חולים, שכונות, עסקים חיוניים ומבני ציבור. כדי להוציא אל הפועל את מהפכת האגירה נדרשת תמיכה ממשלתית מיידית, שתכלול מענקים והטבות מס לעסקים ולבתים שיתקינו מערכות אגירה, לצד מסלולי מימון ייעודיים לרשויות המקומיות. במקביל, יש לעגן את השינוי בחקיקה מחייבת, שתכלול חובה להתקנת מערכות אגירה באזורים קריטיים כמו מקלטים או חדרי גנרטורים, תקנות בנייה שיכללו מוכנות מובנית לאגירה בפרויקטים חדשים, וכן חובת גיבוי למתקנים חיוניים בין אם הם ממשלתיים, או פרטיים.

הביטחון הלאומי שלנו מתחיל באנרגיה. צה"ל לא בונה על קו תקשורת אחד, נתב"ג לא נשען על מסלול אחד. גם משק האנרגיה לא יכול להסתמך על תחנה אחת או טכנולוגיה אחת. כשפגיעה אחת מצליחה לשתק מערכת שלמה, זו לא תקלה. זו מדיניות.

התקופה הנוכחית היא הזדמנות לעצור, אבל גם לחשב מסלול מחדש. לא רק בזירה הביטחונית - אלא גם במשק האנרגיה. היכולת של מדינה לעמוד על רגליה בעיתות משבר תלויה לא רק בכיפת ברזל, אלא גם ביציבות התשתיות האזרחיות שלה. ביזור, אגירה והיערכות מבנית - אלה לא מונחים טכניים, אלא תנאי קיום. את זה כדאי שנזכור, דווקא עכשיו, כשהשקט חוזר.

רן עבודי הוא מנכ"ל תדיראן פתרונות אנרגיה