לפני שבועיים ראיינו בן כספית וינון מגל אירחו את שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ב-103FM. השיחה התלהטה מהר. סמוטריץ' התעקש שחמאס ייכנע, כספית רתח, קטע אותו, ואז, בעיצומו של העימות, זרק לעברו: "עד יומי האחרון, אתם אוכלי מוות".
אוכלי מוות, למי שלא בקי, הוא מונח מעולם הארי פוטר. כינוי לקבוצת קוסמים וקוסמות קיצוניים, חסידי וולדמורט, ששואפים להשליט שלטון טהור דם תוך שימוש באלימות וקסם אפל. הביטוי הזה הפך לכינוי גנאי לקבוצות בעלות עמדות קיצוניות, גזעניות שמתעדפות אידיאולוגיה על פני חמלה, כוח ומורכבות קיומית.
"אתה לא תקרא לי 'אוכל מוות", נעלב סמוטריץ'. "תתבייש לך" וירד מהשידור, לא לפני שהבטיח שלא יתראיין לכספית יותר.
לא ראוי לקלל שר ובטח לא לכנות אותו "אוכל מוות", שמייצר קונוטציה של מי שנהנה ממותם של אחרים. ובכל זאת, הרגע הזה זיקק את המציאות האלטרנטיבית שבה חי יו"ר הציונות הדתית. האיש שמכנה שופטים "דיקטטורים", קורא למערכת המשפט "רקובה", מגדיר פקידים "ממורמרים" ומכנה מפגינים "אנרכיסטים" ו"סרבנים", התגלה לפתע כנפש רגישה, פגיעה ושברירית.
נזכרתי באפיזודה הזו אתמול בערב, כשראיתי את הסרטון של סמוטריץ' רוקד. נכון יותר, מפזז במעגל, באקסטזה, עם חיוך ענק על הפנים, בבריכת הסולטן, בהופעה של אברהם פריד. וזה לא היה עוד ערב קיץ חמים של יולי. זה היה כמה שעות בלבד אחרי הלוויות של ארבעה מתוך חמישת הלוחמים שנהרגו בתקרית הקשה בבית חאנון. המשפחות עדיין ספוגות יגון, הציבור עוד לא עיכל את גודל האובדן, החמישי אפילו טרם נקבר אז.
אבל סמוטריץ'? הוא חגג. מותר לרקוד. אפילו לשר אוצר, אפילו בעיצומה של מלחמה. אבל יש רגעים שבהם הריקוד צוהל הופך לריקוד על הדם. הניתוק, האטימות, חוסר החמלה והיעדר הממלכתיות שכולנו כבר מכירים היטב מבצלאל סמוטריץ', התכנסו לרגע שבו עמד במעגל מאולתר, חיוך על הפנים, ידיים באוויר, כאילו אין מחר.
וחוסר הרגישות שלו לא מפתיע. בעוד משפחות החטופים נקרעות מדאגה ליקיריהן בעזה, הוא היה זה שהבהיר שוב ושוב ש"להחזיר את החטופים? זו לא המטרה הכי חשובה. השמדת חמאס חשובה יותר". הוא לא התנצל על דבריו הקשים, אלא עמד מאחוריהם על מלא.
הפעם זה היה שונה. אחרי חטף על הראש מכל כיוון, הבין השר במשרד הביטחון שהוא עשה טעות קשה. כדי לכפר עליה, מיהר הבוקר לניחום אבלים אצל משפחותיהם נועם אהרון מאיר שמעון עמר זכרם לברכה, שניים מהחיילים שנהרגו בפיצוץ המטענים בבית חאנון.
הוא באמת חשב שזה יעזור? שתמונתו באוהל האבלים תשכיח את קיפוציו העליזים בבריכת הסולטן לצלילי קולו הערב של החזן והתזמורת, במקום להתייצב בבתי הקברות? על אובדן ממלכתיות כזה אין כפרה.
ואם חששתם לרגע שרק סמוטריץ' נגוע בה, אתם יכולים להירגע. הוא לא היה היחיד שחגג ביממה האחרונה.
בכירים בליכוד, ביניהם השרים יריב לוין, ניר ברקת, עידית סילמן ומאי גולן, וחברי הכנסת דוד ביטן, חנוך מילביצקי, אתי עטיה, קטי שטרית, אושר שקלים, אריאל קלנר, ניסים ואטורי ומשה סעדה, התייצבו בחגיגת בר מצווה לבנו של פרדי מליק, סגן ראש העיר נשר לשעבר וחבר מרכז הליכוד. גם השר זאב אלקין לא החמיץ את האירוע.
אף אחד מהם הוא לא אוכל מוות, אלא סתם פוליטיקאי עלוב שחושב על הפריימריז הבא ולא עולה על דעתו שהשתתפות ב"אירוע" כזה בתזמון רגיש כל כך הוא מזעזע.
אבל דבר אחד ברור: נבחרי הציבור שלנו חייבים לכבד, לפחות למראית עין, את משפחות החללים ואת הנופלים שאיבדו את חייהם גם למענם.