פסק דין שניתן לאחרונה, ממחיש את המאבק המתמשך של הרגולטור והמערכת המשפטית בניסיון להסדיר את שוק ההלוואות החוץ-בנקאיות. המקרה עסק בתביעה של מלווה פרטי - נהג מונית, נגד בני זוג - בעלי גן ילדים, שלוו ממנו כספים, והפסיקה שמה דגש חזק על חובות הגילוי ותקרות הריבית, גם כאשר המלווה אינו מוסד פיננסי מוכר.
התובע, המלווה, טען כי אינו עוסק במתן הלוואות כעיסוק קבוע, אלא העמיד כספים מחסכונותיו למספר מצומצם של בני משפחה וחברים בלבד. לשיטתו, הלוואות אלו, שניתנו בריביות של 10.1% עד 18%, היו סבירות וחוקיות. הוא הדגיש כי הלווים הודו בחובות וחתמו על הסכמים, ולכן נטל ההוכחה לפירעון ההלוואה מוטל עליהם. לטענתו, הלווים לא הוכיחו שהחזירו כספים, והסכם מאוחר בכתב יד אישר חוב של מעל חצי מיליון ש"ח.
מנגד, הנתבעים - הלווים, ציירו תמונה שונה לחלוטין. לטענתם התובע מנהל בפועל עסק בלתי חוקי למתן הלוואות בשוק האפור, ולכן חלות עליו הוראות חוק "אשראי הוגן". הם טענו שקיבלו בפועל סכום נמוך יותר ממה שהוסכם - 221,000 ש"ח במקום 300,000 ש"ח - ושילמו ריביות חודשיות של 4,500 ש"ח שהיו גבוהות מהמותר בחוק.
לטענתם, התובע גבה מהם ריביות "נשך", מעל הריבית המקסימלית המותרת שהייתה מכפלה של פי 2.25 מהריבית הבנקאית, כלומר 7.8% לשנה בשנת 2015, בעוד שגבה 19.56% לשנה. הם הוסיפו כי התובע לא עמד בחובות הגילוי הקבועות בחוק אשראי הוגן - לא פירט סכום חוב, שיעור ריבית, לוח סילוקין, עלות אשראי ממשית וריבית פיגורים. הם הציגו תיעוד לפיו שילמו לתובע סכום מצטבר של כ-290 אלף ש"ח שתועד בכתב ידו של התובע. בנוסף, טענו הנתבעים שההסכם בכתב יד מיום 1.4.2020 נחתם בכפייה ותוך ניצול מצוקתם.
בית המשפט נדרש לשאלה המרכזית: האם התובע נתן את ההלוואות "דרך עיסוק" או באופן חד-פעמי/פרטי? הקביעה הזו קריטית, שכן היא קובעת אם חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות (חוק אשראי הוגן) חל על התובע על כל הוראותיו המחמירות. בית המשפט קבע נחרצות כי התובע נתן הלוואות "דרך עיסוק".
ביהמ"ש נימק זאת בכך שהתובע-המלווה היה מיוצג על ידי עורך דין, דרש ביטחונות משמעותיים, הודה שנתן הלוואות בסכומים גבוהים ובשיעורי ריבית גבוהים, ניסה להתחמק ממתן תשובות לגבי הלוואות נוספות שנתן, ואף ביצע עסקאות ניכיון שיקים. כל אלו הצביעו על התנהלות שיטתית ומקצועית, ולא על "עזרה לחברים".
כתוצאה מכך, בית המשפט קבע כי התובע הפר באופן משמעותי את הוראות חוק אשראי הוגן. לא פירט את תנאי ההלוואה ולא פירט את סכומי תשלומים ששולמו, יתרת חוב, תשלומים בפיגור ועוד.
לאור ההפרות החמורות, בית משפט ביטל את הסכם ההלוואה, אך יחד עם זאת, כדי למנוע מצב של "התעשרות שלא כדין" של הנתבעים, נקבע כי עליהם להשיב לתובע את קרן ההלוואה בסך 244 אלף ש"ח שקיבלו ללא כל ריבית.
ההחלטה התבססה במידה רבה על מהימנות העדים. התובע נמצא בלתי מהימן באופן עקבי: הוא הודה שתצהירו "נכון ברובו" בלבד, שינה גרסאות, ניסה להסתיר את היותו מלווה מקצועי, התחמק מתשובות ישירות, לא הציג תיעוד ורישומים מסודרים של תשלומים ושיקים, וגבה ריבית גבוהה מהמותר בחוק.
לעומתו, הנתבעת נמצאה מהימנה, הציגה עדות קוהרנטית וסדורה, גילתה בקיאות מפורטת בנתונים העובדתיים, ותיעדה באופן מסודר את התשלומים והשיקים שהועברו לתובע. גם הנתבע נמצא מהימן, הציג עדות הגיונית, רציפה ועקבית, והציג מסמכים בכתב ידו של התובע המאשרים קבלת סכומים.
פסק הדין הזה מהווה איתות ברור לכל מי שמעמיד הלוואות מחוץ למערכת הבנקאית: ההגנה על הלווים מכוח חוק אשראי הוגן חלה לא רק על גופים ממוסדים, אלא גם על מלווים פרטיים שהתנהלותם מעידה על "עיסוק".
בית המשפט מבהיר כי ניסיון להתחמק מחובות הגילוי וגביית ריביות מופרזות, עלול להוביל לביטול הסכמי ההלוואה ולהפסד הריביות. זוהי בשורה חשובה לצרכנים המצויים במצוקה כלכלית, ומוצאים עצמם נאלצים לפנות לשוק האשראי החוץ-בנקאי.
בית המשפט קבע בנוסף כי על התובע לשלם לנתבעים 50 אלף ש"ח עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
הכותב הוא שותף במשרד כהן-שמש, המתמחה בבנקאות, חדלות פירעון וליטיגציה מסחרית.