תולדות הזפזופ

לאבא של ג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד" יש אוסף של כל כרכיו, וצ'נדלר בינג מ"חברים" מנוי עליו (אף ששמו מודפס עליו בעילגות טיפוסית בשלוש שגיאות כתיב). מדריך הטלוויזיה האמריקאי
הפופולרי "טי-וי גייד" - הראשון שזכה לכינוי "התנ"ך של הטלוויזיה" - חגג בשבוע שעבר 50 שנה מאז החל לצאת לאור.



הגיליון הראשון של "טי-וי גייד" יצא ב-3 באפריל 1953, ביוזמת המו"ל וולטר אננברג מפילדלפיה (שמת בשנה שעברה, בן 94). הוא הופץ בעשר ערים בחוף המזרחי והמערבי בפורמט שהיה - אז והיום - צר, קצר ועבה יותר ממגזינים אחרים, כמו ספר בכריכה רכה. בפינה השמאלית הופיע הלוגו שמשמש אותו עד היום - אותיות לבנות על רקע אדום. הוא עלה פחות מ-10 סנטים, כלל פירוט של תוכניות בארבעה הערוצים היחידים שהיו אז (סי-בי-אסי, אי-בי-סי, אן-בי-סי ודומונט), וכתבות על הגיבורים של תוכניות המכשיר החדש, בעידן שלפני השלט.



על השער של אותו גיליון אביבי הופיע תצלום של לוסיל בול ותינוקה הרך,
דזי ארנז ג'וניור. במשך השנים היתה הקומיקאית הג'ינג'ית ליקירת
המדריך, עם שיא של 30 שערים. "התינוק של לוסי על השער של העיתון סימן




את לידת המדריך", הסביר סטיב רדקליף,
אחד מעורכי השבועו.



כמו הקומיקאית, השבועון היה לאחד הסמלים
הבולטים למוצרי הצריכה של תרבות הפופ
ולשבועון הגדול ביותר בארצות הברית.
בתקופות הטובות שלו הוא ידע להתייחס
בהומור לסמליו ולהכתיר אחרים. כך קרה
כאשר פירסם באחד משעריו תצלום של רוזאן
בר (אז ארנולד), בתנוחה ובבגדים שבהם
צולמה לוסייל בול לתמונת שער.



קהל הקוראים גדל עם "טי-וי גייד" -
העיתון נהפך לאחד מהפריטים הקבועים של
נציגי דור הבייבי בום. בסוף שנות ה-80
(כאשר דור זה היה בשיאו הכלכלי) היו לו
17 מיליון מנויים ובדוכני העיתונים קנו
עוד 8 מיליון עותקים, וטוענים שהוא
הגיע לכ-100 מיליון קוראים. בשנים
האחרונות, עם ריבוי הערוצים, עיתוני

הבידור, האפשרויות הדיגיטליות במקלט והמקוונות במחשב, המקלים על מי
שרוצים לדעת מתי משודרות תוכניות, חלה ירידה בתפוצה שלו. היום יש לו
9 מיליון מנויים וכ-900 אלף קוראים הקונים אותו בדוכנים. הוא גם עולה
יותר 1.99 - דולר. אבל הוא מנסה לעמוד בדרישות הזמן; יש לו אתר
באינטרנט, ערוץ בכבלים ומדריך אינטראקטיווי ראוי לשמו.



ב"טי-וי גייד" אפשר למצוא לא רק את פירוט התוכניות אלא גם דעות עליהן.
"המדריך הוא האוהד הגדול ביותר של הטלוויזיה, וגם המבקר החריף ביותר
שלה", אמר פעם אחד מעורכיו, בארי גולסון. בתקופות מסוימות היו כאלה
שחשבו שהוא נוטה מדי לצד המעודד, במיוחד כאשר היה בבעלות רופרט מרדוק
(1988), שבבעלותו היו אז גם אולפני פוקס המאה ה-20. לכן, נכתב בזמנו
ב"ניו יורק טיימס", הוקדשו שערים ל"תיקים באפילה" ו"משפחת סימפסון",
ששודרו בערוץ פוקס השייך גם הוא לתאגיד (אף שלשתי הסדרות היתה ללא
ספק חשיבות טלוויזיונית רבה גם ללא הקשרים המסחריים האלה),
ו"הפרקליטים" זכתה לשער באחד הפרויקטים החביבים של "טי-וי גייד",
"התוכנית הכי טובה שאינכם צופים בה" (אף שגם בזה היתה אמת, והתוכנית
זכתה בפרס אמי כמה שנים אחר כך, ב-1999).



המדריך עבר ידיים וגלגולים שונים, שבאו לביטוי בקו העריכה. כאשר היה
בידי טריאנגל פבליקיישנס נהיה רציני, גולל דיונים כמעט אקדמיים על
הקשר בין חדשות לממשל. בתקופת מרדוק היה קליל, עסק ברכילות על
מפורסמים, ופירסם מדורי בישול, מתכונים והורוסקופ. כאשר עבר לידי
דיסני, לפני יותר מעשור, חזר לשנינה ולגישה העיתונאית. בתקופה זו
הצטרף למערכת מבקר הטלוויזיה הראשון, ג'ף ג'רוויס. היום, בבעלות
ג'מסטאר טי-וי גייד אינטרנשיונל ובעריכתו של מייקל לפבור, מתפקד
השבועון כעיתון בידור המתמחה בטלוויזיה, לא מבריק כמו "אנטרטיינמנט
ויקלי" ולא המוני כמו "אס". בכל התקופה ניסה לשמור על מעמדו כמקור
הכרחי למידע על טלוויזיה.



החוברת, המחולקת לעמודי כרומו נוצצים, ועמודים בשחור-לבן על נייר
עיתון, ידועה בשעריה. "זה משהו מוכר שמונח על מקלט הטלוויזיה במשך
שבוע", מגדיר אותה רוברט תומפסון, מנהל מרכז לתרבות פופולרית
באוניברסיטת סירקיוז.



כיום המגזין מפרסם כתבות על גיבורי טלוויזיה או תוכניות, ומדורים
קבועים כמו "Cheers and Jeers", שבו מחלקים מדי שבוע ציונים לשבח
ולגנאי לתוכניות אירוח, שעשועונים, פרסומות, ובעצם על כל דבר שמשודר;
את "ראוש ריוויו", ביקורת הטלוויזיה של מאט ראוש; את "אינסיידר",
מדור מידע על "מה חדש? מה לוהט? מה הדבר הבא", כהגדרתם; ובעיקר מדריך
מפורט מאוד, שאמור לכסות 50 ערוצים, כולל תקצירים שנכתבו על סמך
צפייה ולא בהתבסס על דפי מידע של רשתות השידור (במדור הפותח את
המדריך - "אל תחמיצו").



על 2,500 השערים של "טי-וי גייד" ב50- שנות קיומו התנוססו פניהם של
היצ'קוק, ג'וני קארסון, הביטלס, דייוויד לטרמן, מרי טיילור מור,
מארג' סימפסון ועוד רבים. היו גם גיליונות מיוחדים לאספנים, עם ארבעה
שערים שונים לכבוד "הרגראטס", "ויל וגרייס", המשחקים האולימפיים וכו'
(חלק נמכרים באתר המכירות הפומביות המקוון e-bay ב-100 דולר לאחד).
באחרונה יצא ספר "50 שנות טלוויזיה של ה'טי-וי גייד'" (בהוצאת
קראון).



המדריך מפורסם גם בפרויקטים שלו, שמעוררים מחלוקת (נושאים כבדי משקל
כמו מי סקסי יותר - ג'ורג' קלוני או בן אפלק), אבל גם עניין מסוים.
עוד פרויקטים הם "50 התוכניות המעצבנות"35" , שנים ל'מסע בין
כוכבים'50" ," האנשים הסקסיים על המסך", "רשימת הסרטים המצוירים
המשובחים", וכמובן בכל סתיו מדריך הפריוויו, שמספר על התוכניות
החדשות והחוזרות הצפויות לעונת הטלוויזיה הקרובה.



גם בגיליונות לרגל היובל מעדיף המדריך להמשיך בקו המוכר, במקום לשקוע
בנוסטלגיה. בתחילת המדריך של השבוע שעבר כתב העורך החדש לפבור מכתב
לרגל יובל הזהב. "אני כנראה שייך לדור האחרון שלא מתייחס לנוכחות של
טלוויזיה בבית כאל דבר מובן מאליו. אבא שלי הביא הביתה את הטלוויזיה
הראשונה שלנו ב-1958,