בג"ץ קיבל את עתירתה של עמותת "לביא - זכויות האזרח מינהל תקין ועידוד ההתיישבות", והורה לנציב שירות המדינה לכנס את ועדת המינויים לצורך דיון בבקשתו של שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת להביא לסיום כהונתה של הממונה על התחרות, מיכל כהן.
השופטים יוסף אלרון ואלכס שטיין קבעו כי לנציב לא הייתה סמכות משפטית לסרב לכינוס הוועדה, גם אם סבר שאין תשתית ראייתית מספקת לבקשת השר.
בעתירה נטען כי הנציב שגה בכך שסירב להעביר את בקשת השר לוועדה, וזאת בנימוק שנעדר יסוד סביר לקיומה של אחת מעילות הפסקת כהונה. לטענת העותרת, הסמכות להכריע אם מתקיימת עילה כזו שמורה לוועדה בלבד, ולא לנציב או לייעוץ המשפטי לממשלה.
השופט אלרון כתב כי הנציב "חרג מגדרי סמכותו", וכי גם בהנחיות עצמן לא ניתן למצוא בסיס משפטי לכך שהנציב יהפוך לגורם מסנן שמכריע אם ועדת המינויים תדון בפנייה או לא. לדבריו, עצם ההחלטה שלא לכנס את הוועדה מהווה פגיעה במנגנון האיזון שנקבע בהחלטות הממשלה, לפיו רק גוף קולגיאלי יכריע בעניינים רגישים כאלה.
השופטים הבהירו כי ההחלטה אינה נוגעת לגופה של המחלוקת בין השר לממונה, אלא רק לשאלה הפרוצדורלית: האם יש מקום לכנס את ועדת המינויים ולתת לשר להשמיע את עמדותיו וקבעו בדעת רוב כי התשובה חיובית.
מנגד, השופט חאלד כבוב סבר בדעת מיעוט כי אין מקום לכפות כינוס ועדה, מאחר שלשיטתו לא התקיימה פנייה מוסמכת של השר - וזאת בין היתר בשל התנהלותו, הימנעותו מהגשת עתירה עצמאית, ואי-הפרכת טענות חמורות שהעלתה נגדו הממונה.
העתירה נוגעת להחלטת השר ניר ברקת שביקש לסיים את כהונתה של הממונה מיכל כהן שנתיים בלבד לאחר מינויה לתפקיד, תוך הסתמכות על עילות שביניהן "משבר אמון חמור ומתמשך".
הבקשה נבחנה במשך חודשים על ידי הייעוץ המשפטי ונציבות שירות המדינה, ולבסוף נדחתה על הסף מבלי שכונסה הוועדה. בג"ץ כאמור ביטל החלטה זו.
המדינה חויבה בהוצאות העותרת בסך 15 אלף שקל.