ב-2024 רכשו מדינות אירופה נשק ישראלי יותר בכ-8 מיליארד דולר, 54% מסך הייצוא הביטחוני שהובילו כרגיל התעשייה האווירית, אלביט ורפאל. סוכן המכירות ולדימיר פוטין המשיך לעבוד בשבילן גם השנה, ורק אתמול דיווחה אלביט על עסקה בסך 260 מיליון דולר למכירת מערכות הגנה למטוסי התובלה של חיל האוויר הגרמני.
אבל במקביל לחץ סוכן המכירות של התעשייה האמריקנית, דונלד טראמפ, על הברקס לישראלים. הסכם הסחר החדש של ארה"ב עם אירופה, מחייב את האירופים בין השאר לרכוש בשנים הבאות מוצרים אמריקנים, כולל מערכות נשק, ב-600 מיליארד דולר. כמעט בכל עסקה מתחרים הישראלים באמריקנים, כך היה במכירת החץ-3 לגרמניה בידי התע"א ב-3.5 מיליארד דולר למשל, וזוכים בזכות מחיר זול יותר, זמני אספקה קצרים יותר ולעתים גם ביצועים עדיפים.
בתעשיות הביטחוניות בארץ לומדים כעת את השלכות ההסכם. כשלאירופים תהיה מראש מחויבות לרכוש נשק אמריקני, לחברות הישראליות יהיו קשה יותר למכור להם, בטח בעסקאות ענק, כמו מכירת מערכת ההגנה האווירית ספיידר לרומניה בידי רפאל ב-2.1 מיליארד דולר. אמנם האירופים יסיטו חלק מהרכש למערכות עבור אוקראינה, כמו מערכת הפטריוט שקייב זקוקה לה נואשות ליירוט טילים באליסטיים רוסים, ורקטות לתקיפה, ולקוחות מרוצים מהמערכות הישראליות לא ימהרו להחליף את כולן בכאלה שיוצרו בארה"ב. אבל השוק החשוב הזה עומד להיות מאתגר עוד יותר.
הנזק של טראמפ לביטחון ישראל עומד להיות דרמטי יותר אם לא ייחתם הסכם סיוע ביטחוני חדש, שיבטיח לפחות את הסיוע הקיים בסך 3.8 מיליארד דולר בשנה. ההסכם הנוכחי יפוג בסוף 2028, וממן כעת בעיקר רכש של פלטפורמות לחיל האוויר, כמו טייסת אף-35 שלישית מלוקהיד מרטין, טייסת F-15EX ומטוסי תדלוק מבואינג, מחליף היסעור הסיקורסקי קינג סטליון, לצד רכיבים למערכות ישראליות שהחברות בארץ למדו לייצר בארה"ב כדי שאפשר יהיה לנצל כספי סיוע לרכישתן.
כבר עכשיו לחלק מהרכש הזה אין כיסוי בהסכם הסיוע הנוכחי, ואם לא יהיה הסכם חדש תיפול כל העלות על תקציב הביטחון. התעשיות האמריקניות ממשיכות מצידן כרגיל, ובואינג כבר בקמפיין לגבי הצורך של חיל האוויר לרכוש את ה-F-47 העתידי, פרויקט מטוס הקרב החדש שבו זכתה השנה, כדי להחליף את האף-22. זאת כתשובה אפשרית לרכש של מטוסי אף-35 בידי מדינות המפרץ.
ה-F-47 יהיה מטוס הקרב דו שישי הראשון במערב, דו מנועי, ארוך טווח וסופר חמקן, אבל הוא צפוי להיכנס לשירות בתחילת שנות ה-30 ולעלות כ-300 מיליון דולר ליחידה, יותר משני F-35. רוב הפיתוח שלו כבר הושלם, הוא מתנהל תחת מעטה סודיות כדי להסתיר את מפרטיו מהסינים, ויהיה קשה מאוד לשלב בו מערכות ישראליות, הרבה יותר מהקשיים שהערימה ארה"ב על שילובן ב-F-35.
אם ישראל תצטרך לרכוש את המטוס הזה שלא באמצעות ניצול אשראי אמריקני לקנייה, מהותו האמיתית של הסיוע הביטחוני מארה"ב, וכאשר הממשל האמריקני הבהיר שידרוש ביטול חובת רכש גומלין בעסקאות כאלה בתמורה להסכם מכסים חדש עם ישראל, צריך לשקול לו אלטרנטיבות.
לוקהיד צפויה להשיק גרסה חדשה ל-F-35, עם שיפורי טווח, חמקנות ומערכות, מה שכבר כינה טראמפ F-55, ויהיה זול משמעותית מה-F-47, שנטען שקיבל את שמו משום שדונלד הוא הנשיא ה-47 של ארה"ב, ותמיד טוב לכבד אותו.
אבל יש עוד אופציה: למצוא שותף זר, או כמה, לפיתוח מטוס קרב חדש, שייוצר בחלקו בארץ, עם כמה שיותר מערכות ישראליות. לא לביא חדש - הטעות הגדולה שהרגה את מטוס הקרב שבוטל ב-1988 הייתה שמשרד הביטחון והתעשייה האווירית היהירה של אז לא התאמצו למצוא לו שותף זר, שיחלוק בעלויות המימון ויגדיל את מספר המטוסים שייבנו. רוב הפרויקטים הביטחוניים הגדולים בישראל פותחו בזכות מימון זר, מכיפת ברזל, חץ וקלע דוד (ארה"ב), דרך לווייני הריגול אופק (דרום אפריקה לפי גורמים זרים) ומערכת טילי הברק (הודו). יש בארץ יידע ויכולות גבוהות בתחום הביטחוני, תקציבים פחות.
היום יש לתע"א הנהלה אחרת, שיודעת לייצר שיתופי פעולה כאלה. ולא חסרות הזדמנויות. החל בהודו, שנערכת לפתח מטוס קרב חמקן בעצמה, ויש לה קשרים מצויינים ורוויי הערכה עם התעשיות הביטחוניות בישראל ועד פרויקט ה-GCAP של יפן, בריטניה ואיטליה. הגרמנים מתקשים להתקדם בפרויקט ה-FCAS המקביל עם צרפת שמערימה קשיים, ושבדיה תצטרך יום אחד מחליף לגריפן המצליח אך המזדקן.
בעידן שבו טורקיה ודרום קוריאה מפתחות מטוסי קרב חמקנים, שותפות ישראלית בפרויקט כזה היא עניין כלכלי חשוב וגם מקדם מכירות לתעשיות הביטחוניות המקומיות. בעידן שממשל טראמפ הופך קשרים ביטחוניים ל"עסקאות", וישראל ממילא תצטרך להוציא שקלים על רכש מטוסי הקרב הבאים, שלפחות תוכל להשפיע על התכנון וישהוא יספק עבודה לאלפי ישראלים במקום לרכוש אוטומטית עוד מטוס מארה"ב.