בשבוע שעבר המדינה כולה נחשפה לטרגדיה קשה, שבה אוריאל נורי ז"ל, עובד גן החיות התנ"כי ומי שטיפל בנמרים, הותקף למוות על ידי נמר. אף שפרטים שונים מהפרשה פורסמו בכלי התקשורת, הרי שטרם קיימת הכרעה סופית אשר תקבע מה היה מקור התקלה שאפשרה לנמר להיות בסביבתו של אוריאל. עם זאת, דומה שמדובר בסוג האירועים שהשאלה לגביהן היא לא האם יש אשם אלא מי האשם. במסגרת זו, ועל אף הקושי הרגשי הכרוך בכך, לא יהיה מנוס מלבדוק גם האם לאוריאל היה חלק באשמה, ואם כן - אזי האם הדבר ינוכה מסכום הפיצויים שמשפחתו תוכל לקבל.
שאלה אחרת מעניינת, היא מה הזכאות של מעגלים נוספים, אפשריים, שנפגעו. לפי הפרסומים, לאירוע המחריד נחשפו גם מבקרים שהיו בגן החיות. חשיפה זו יכולה לגרום לרגשות קשים, ולעיתים אף לנכות נפשית. דברים דומים נכונים ביחס לעובדים אחרים בגן החיות, שעבדו לצד אוריאל וחווים אובדן משמעותי. לכך אפשר אפילו להוסיף את הציבור הכללי, שייתכן ונחשף לסרטונים מדירי שינה מהאירוע. האם כל האנשים האלה יכולים לטעון שנגרם להם נזק ולבקש פיצוי במסגרת תביעה?
מדובר בשאלה כללית בדיני הפיצויים, בארץ ובעולם. ניתן להכיר בכך שכל אירוע מסוג זה יוצר "מעגלי נזק" של צופים, קרובי משפחה, ידידים ועמיתים לעבודה או לספסל הלימודים, שעוברים חוויה קשה. חלק מהם סובל יותר בשל היותו קרוב לנפגע, חלק סובל בשל אירועים קודמים שחוו בעצמם ודומים לאירוע הנוכחי, וכמובן שכל אדם מגיב בצורה אחרת, בהתאם לעמידותו או אי עמידותו הנפשית. למרבה הצער, לא ניתן לתת לכל מי שנפגע פיצויים, אחרת סכומי הפיצויים ירקיעו שחקים אם כל אירוע נזיקי (ואפילו פשוט) יהפוך לאירוע רב נפגעים.
פתרון אחד הוא לתת לכולם "משהו". פתרון שכזה ננקט לפני כמה שנים על ידי בית משפט בצרפת, בתביעה שהגישו מעריצים של מייקל ג'קסון נגד רופאו, בטענה שהוא אחראי למות אלילם, שגרם להם לעוגמת נפש רבה. בצד ההכרה במעמדם כנפגעים, נפסק לכל אחד מהם סכום מזערי של יורו אחד. הדין הישראלי הוא שונה: הוא מבדיל בין "נפגעים ישירים" ל"נפגעים עקיפים", שלא נפגעו בגופם. אלה האחרונים יהיו זכאים לפיצויים רק אם מתמלאים מספר תנאים מצטברים. אחד מהתנאים נוגע למשמעות הפגיעה ומחייב שלנפגע נגרמו מעל ל-10% נכות פסיכיאטרית לצמיתות, עם הגבלה תפקודית.
רובנו, גם כאשר אנו נחשפים לאירועים קשים, לא סובלים מנכויות שכאלה. אך הקושי של הצופים והחברים לקבל פיצויים נעוץ בתנאי מצטבר אחר: על התובעים להיות קרובי משפחה מדרגה ראשונה של הנפגע. רק במקרים חריגים של קשר אינטימי צמוד, היו בתי המשפט מוכנים לשקול הרחבה של מעגל הנפגעים. בעניין זה הדין האנגלי לדוגמה, הוא גמיש יותר ומוכן להכיר במי ששררו בינם לבין הנפגע יחסי "אהבה וחיבה". במצב כזה, בית המשפט האנגלי מוכן לשקול (גם אם התביעה נדחתה שם) את הקשר בין חברים ששתו ביחד בירה במשך עשרות שנים לבין הנפגע. מאחר שיש להניח שהצופים בגן לא היו קרובי משפחה של אוריאל, הרי שהדין הישראלי לא יכיר בפגיעתם.
האם ניתן לעקוף את הדין בדרכים אחרות? הפסיקה הייתה מוכנה, במקרים מסוימים, להכיר בצופים באירועים קשים כ"נפגעים ישירים", הזכאים לפיצוי בדיוק כמו הנפגע עצמו, אם הם חששו לחייהם. אכן, מהודעת הגן עולה שלמרבה השמחה לא נשקפה סכנה לאף אחד מהמבקרים, אולם ייתכן שמבחינה סובייקטיבית צופים (ובעיקר ילדים) חששו לחייהם. אפשרות אחרת היא ניסיון להיכנס למישור החוזי בין המבקרים בגן לבין הגן, או לתנאי ההעסקה בין הגן כמעסיק, לעובדים אחרים.
הכותב הוא עו"ד, מייסד משרד ד"ר פוזנר, מומחה לנזיקין ולרשלנות רפואית.