מרגישים את הטפטוף הזה? ככה, פתאום, משום מקום, משהו רטוב נוזל עליך? לא, זה לא גשם. אנחנו בסוף אוגוסט. אל תתנו לאף אחד לבלבל אתכם. שוב נבחרי הציבור יורקים עלינו, והפעם זה באמת מוציא מהדעת.
אתמול אחר הצהריים נשלחה הודעה קצרצרה לשרים, אגבית כזאת, שלא זכתה לסיקור תקשורתי בצל יום השיבוש האמוציונלי. אבל למי שקרא אותה קפץ לחץ הדם לשמים. "ועדת השרים למאבק ביוקר המחיה תתכנס ביום שלישי ה-16.9.2025 בשעה 14:00 (למשך שעה), במזכירות הממשלה, ירושלים".
חוזרת: שעה. תמימה. שישים דקות. 3,600 שניות. זה פרק הזמן שהוקצב על ידי שרי ישראל המכובדים, לטפל בסוגיה שהפכה לחור שחור בכיס של כל אזרח במדינה. שעה אחת, כדי לפתור בעיה שמסמרת משפחות לאוברדראפט, שמרסקת מעמד ביניים, שמדממת חסכונות.
וזה לא כאילו אין על מה לדבר. אפשר לדון ביוקר המחיה כמה חודשים מסביב לשעון ולא לסיים. ולכן, מעניין במה תיפתח הישיבה החגיגית: במחירי המזון שמטפסים כמו הר המון בלאן? או שאולי סוף סוף ישאל מישהו איך גורמים ליצרנים וליבואנים להוריד הילוך ולא להעז לחשוב אפילו על עוד העלאת מחירים? אולי הם יפרקו איזה מונופול או שניים, או ילחצו להכריז מונופולים על כמה גופים שאיבדו כל רסן, אולי סוף סוף יחשפו שיניים?
או שיעדיפו לפתוח בדיון על אי סימון מחירים, שהפך למכת מדינה והפקרות מוחלטת ויחליטו להגדיל דרמטית את מספר הפקחים של הרשות להגנת הצרכן. אם אין רפורמה מקיפה באופק, אז לפחות יוטל איזה קנס מרתיע, אפילו לכאורה.
אפשר גם לגעת, ככה בקטנה, בעידוד התחרות. בפתיחת השוק ליבוא אמיתי, לא על הנייר. כי בינתיים הרפורמה הגדולה, ההיא עם השם המפוצץ "מה שטוב לאירופה", הבטיחה גבולות נקיים מבירוקרטיה, וסיפקה כמה הקלות פעוטות שמאפשרות יבוא מקביל במשורה ונותנת ליבואנים הבלעדיים הזדמנות להמשיך ולשלוט בנו.
שר הכלכלה אומר לנו לחכות בסבלנות, כי מדובר בתהליך שיבשיל. אין לנו סבלנות. כבר שנים שהמשכורת לא עלתה, אבל המחירים של כל דבר פה בלתי אפשריים.
אז איך דוחסים את כל זה בשעה, אתם שואלים? קל. בעיניים עצומות, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. כמו שהיה עד היום, באותה העמדת פנים שבו מתנהלת הוועדה מאז הוקמה ביוני 2023. קפה, רוגלך, פירות, ארשת פנים רצינית תחושת שליחות מזויפת ויאללה, נעוף מפה ונחתוך לדברים החשובים באמת.
יושבים שם 13 שרים, ביניהם שר הכלכלה והתעשייה, שר החקלאות וביטחון המזון, השרה להגנת הסביבה, שר האנרגיה והתשתיות, שר והבריאות, ראש הממשלה שמשמש יו"ר ושר האוצר שממלא את מקומו אם הוא נעדר, קאדר מרשים, שבא לדפוק כרטיס וללכת.
המנדט המקורי של הוועדה היה מלא כוונות טובות שנשארו על הנייר. ריכוז מדיניות ביוקר המחיה, תיאום בין משרדים, הסרת חסמי יבוא, הפחתת רגולציה, בחינת רפורמות רוחביות. בפועל? עד המלחמה היו שש ישיבות, כאילו זו מדינה שבה אפשר לצאת מהסופר עם עגלה מלאה ועודף. מאז המלחמה, ישיבה אחת בפברואר 2024 ואז שנה וחצי של דממה.
מתחילת הקדנציה לא הצליחו להקים שם מנגנון קבוע שמחבר את הוועדה לנתונים, אין קשר לשני הגופים האחרים שאמורים לטפל ביוקר המחיה, הוועדה הציבורית, והצוות בין־משרדי (כי כזה בכלל לא הוקם). אין תיאום, אין פיקוח, אין בקרה, אבל יש פרצוף חשוב וכאוס בירוקרטי חלול עטוף בצלופן.
ופה אנחנו חוזרים לטפטוף. זה כבר לא טפטוף. זה מבול של זלזול. יריקה בפרצוף של כל אזרח ישראלי, והכרה כואבת שאנחנו לא מעניינים את הממשלה סופית. לא מזיז לשרים המכובדים שאנחנו לא גומרים את החודש, שאין לנו כסף לשלם את המשכנתא, שהמשכורת נשארת בסופר ולא נשאר שקל בצד, לא חלחלה שם ההבנה, שאנחנו לא קונים דירות כי בא לנו לשבת על הגדר, אלא כי אין לנו כסף.
ואם אתם תוהים איפה סדרי העדיפויות, קבלו. פעמיים השבוע הוזעק ראש הממשלה לטפל במשבר בהול, קריטי, עניין של חיים ומוות. איך להבטיח שמשתמטים חרדים יוכלו לטוס לאומן בראש השנה, ואולי גם לקבר של הרבי נחמן באמריקה, בלי להיעצר. לזה הוא הקדיש שעות ארוכות. לעומת שעה בדיוק לדיון ביוקר המחיה, אם בכלל יגיע לישיבה.
מזל שלא קבעו עוד ארוחה חגיגית בבנימין אחרי הדיון כדי להצדיק את מגבלת הזמן. אולי כי זה באמצע היום, ולאף אחד שם כבר אין חשק לאכול ארוחה עשירה אחרי הרוגלך. ואנחנו? אנחנו נאלץ שוב להצטמצם ולהסתפק בפירורים שהשאירו לנו השרים.