דמיינו מסיבה שהושקעו בה מיליוני שקלים. חודשים של הכנות, צוותי הפקה שהתרוצצו כדי להגיע לדד ליין מוכנים פיקס. באולם הגדול הוצבו מבעוד מועד רמקולים בגובה אדם, כמו להופעה בפארק הירקון, זרקורי ענק נתלו על עמודי ברזל גבוהים, הזמנות נשלחו לאורחים המכובדים לקראת קבלת הפנים החגיגית.
אבל כשהאור כבה והמוזיקה התחילה, איש לא קם לרקוד. הקהל ישב במבוכה, מדי פעם השמעו מחיאות כפיים. הכול תוכנן עד הפרט האחרון, רק דבר אחד לא הצליחו לייצר שם - שמחה, התפעמות מהרגע, התרגשות פשוטה, שסוחפת אחריה את הלב. במקום מסיבה קיבלו האורחים תפאורה נוצצת שעטפה ריק.
ככה בדיוק נראית פתיחת שנת הלימודים השנה. הכיתות מקושטות בבריסטולים וניירות קרפ צבעוניים, התיקים חדשים, בקלמרים עפרונות מחודדים ויומן שלא כתבו בו עוד כלום. יהיו קבלות פנים בשער בית הספר, עם קשת של בלונים ושטיח אדום לבאים, אבל ספק אם תהיה שם חגיגיות. גם 90 מיליארד השקלים שהוציאה המדינה על תקציב החינוך, היערכות הצוותים ורצון הטוב של המורים, לא מצליחים לייצר השנה את מה שחסר באמת: ביטחון, יציבות, תחושה של התחלה חדשה.
במקום התרגשות יש עייפות, במקום ציפייה מתוקה, שחיקה ועצב. לחלק מהילדים מבט חצי כבוי, הורים גוררים רגליים, מותשים אחרי אוגוסט מאתגר במיוחד. מה שיש, זה מחסור חמור בעובדי הוראה, משכורת בגובה 7,500 שקלים למורים חדשים, שלא מאפשרת קיום בכבוד, תדמית חבוטה שמנוצלת על ידי הורים כוחניים כדי להשליט את רצונם, צפיפות בכיתות, ורמת לימודים נמוכה.
וזה רק חלק מהעניין. על הבסיס הרעוע הזה, שמצבו הולך ומחמיר, נערמו השנתיים האחרונות, שהצליחו להביא את כולנו עד לכדי התמוטטות. הורים נאלצים להיות בו-זמנית עובדים יצרניים, לוחמים בחזית, מטפלים, פסיכולוגים וקציני לוגיסטיקה. המורים, נלחמים יום־יום בכיתות גדושות ובמערכת לא מתפקדת, והילדים, אלה שאמורים להיות במרכז, ספגו לתוך עולמם הרך יותר מדי אזעקות, פחד, תמונות זוועה וקולות ירי. השחיקה הזו הפכה כבר לקהות חושים. קשה להתרגש, קשה לשמוח, קשה אפילו לדמיין שמחכה כאן עתיד יציב יותר. וכשקהות החושים משתלטת, גם המסיבה הכי מושקעת מרגישה כמו טקס אשכבה.
האופטימיים בינינו יגידו שהקושי הגדול מאחורינו. הרי הצלחנו לעמוד על הרגליים אחרי הטבח, לשקם את הצבא, להחזיר את ההרתעה מול אויבינו. מעם מוכה הלם הפכנו לבריונים השכונתיים, שמסוגלים לחסל ראשי ממשלה במרחק אלפי קילומטר מכאן. רק שבחוץ אנחנו אבו עלי, כשבפנים אנחנו קורסים.
קורסים תחת הנטל הכלכלי, הג'ינגול הבלתי אפשרי בין עבודה, מילואים וילדים, כשמעל הכול תלויה מועקת החטופים שעדיין לא שבו, משפחותיהם שבורות הלב, האבל על 900 החיילים הנופלים, והאימה מפני המערכה הבאה, שאמורה להיפתח בקרוב ולבלוע לתוכה גם את חגי תשרי. חג, ועוד מועד, ועוד נופל, והלב לא מצליח לשאת עוד.
היום הראשון ללימודים מנקז אליו זכרונות ילדות טהורים, ציפייה דרוכה לטוב. אבל הפעם, לפחות אצלי, הוא פשוט עצוב, קיומית ופדגוגית. "אני עוקדת אותך ביתי, למורים השותקים מול חכמתך, לתאריכים מחסרי תהליך, למטאפורות נטולות תחתית", כתבה שלומית נעים נאור, בשירה "עולש".
זו בדיוק התחושה של תחילת שנת הלימודים תשפ"ו. יום שיא נטול התרוממות רוח, עם טקסים נוצצים חסרי נשמה יתרה ושמחה, תלמידים והורים שמנסים לעמוד על הרגליים, בזמן שהלב הכבד מדי, נמצא הרחק משם. מי ייתן, ואולי בשנה הבאה נספור ציפורים נודדות ולא מתים, נשב על המרפסת ונתמכר לרוח הסתיו הקרירה. ונראה כמה טוב יהיה ממש עוד רגע, עם השמע הצלצול הראשון.