ה"שירותרום" היה האירוע הכי תמים שלנו, לפחות בשנותיו הראשונות. למי שלא שמע עליו מעולם נסביר, שמדובר באירוע התרמה גרנדיוזי שהתקיים במשך יותר משלושה עשורים וחיבר בין נתינה לבידור, ובין צדקה לגאווה לאומית.
מאז 1979, בכל דצמבר, התגייס הרדיו הישראלי למרתון מוזיקלי של 24 שעות כדי לגייס כספים דרך ה"אגודה למען החייל" ו"קרן ליב"י", למען חיילי צה"ל. אמנים וסלבריטאים הופיעו חינם, חיילים וקצינים קראו מכתבי הוקרה, ומאזינים תרמו כסף עבור שיר עם הקדשה. זה היה הזיכרון הקולקטיבי הכי טוב שלנו. יום אחד בשנה שבו כולנו הפכנו לנדיבים יותר, שבו השירים נשמעו מתוקים יותר, כי ידענו שמאחוריהם עומדת מטרה גדולה מאיתנו.
ב-2012, אחרי 33 שנים, נגנז האירוע בטענה שגלש להתבזות צבאית. הצדקה הפכה לפרסומת, הנתינה הטהורה לחפלה מקולקלת. אתמול הפורמט חזר לחיים בגרסה מעוותת ומביכה במיוחד. בישיבת ממשלה מיוחדת, שהתקיימה בבסיס הימ"מ, לציון 50 שנים לייסודה, החליט איתמר בן גביר להחיות את הפורמט. אלא שהפעם בלי שירים, אומנים אהובים, ותמימות.
ה"בנגבירתרום", הפך את שולחן הממשלה לבימת התרמה חגיגית. במקום דיון מדיני ביטחוני, קיבלו השרים טבלת אקסל עם שמות המשרדים ועמודות לשלוש השנים הקרובות, ונדרשו למלא סכומים כאילו מדובר במכירת עוגות בבזאר בבית הספר.
השר לביטחון הפנים, שככל הנראה מתחבר פחות להופעות מוסיקאליות עם מטרה טובה, לקח את האירוע לעולמות שלו, בית הכנסת השכונתי. "זה כמו בבית כנסת", הסביר לשרים שישבו בחדר והתפעמו ממורשת הקרב המרשימה של היחידה, שהמסה את ליבם. "כל אחד יכול להוסיף ליד השם שלו כמה הוא מוכן לתת".
אלא שההבדל הגדול בין ההתרמות בתפילת שחרית לצדקה, לגיוס תרומות ממשרדים ממשלתיים. שבבית כנסת אדם תורם מהכיס שלו, ובממשלת ישראל הכסף מגיע מקופת המדינה.
על השרים שרתה רוח הנדיבות. משרדי החינוך, השיכון והבינוי ומשרד התחבורה הקצו שלושה מיליון שקלים, המשרד להגנת הסביבה הוסיף מיליון, משרד האנרגיה התחייב לשניים, והמורשת לשלושה נוספים. המשרד לשוויון חברתי של מאי גולן, שהיום נמצאת בסיטואציה פחות סימפטית, התנדב לתרום מיליון השנה, מיליון בשנה הבאה ועוד מיליון בשנה שלאחריה. יש לה לב גדול למאי, כל עוד זה לא נוגע לארנק שלה ובא על חשבון ניצולי השואה והקשישים קשי היום.
אל תגידו שהממשלה הזאת לא מתפקדת. תוך דקות ספורות, גויסו 26 מיליון שקלים לטובת יחידת העילית המעוטרת ללחימה בטרור, שנחשבת לעילית יחידות ההשתלטות וחילוץ בני הערובה בעולם. למען התרת הספקות, אין לנו דבר נגדה או נגד לוחמיה המיצים. מגיע להם הכל, אבל בדרך המלך, כחוק.
זאת בדיוק הסיבה שנציג משרד האוצר, שישב בחדר וראה את הטבלה נודדת בין השרים כמו צלחת נדבות, כמעט נחנק. הוא מיהר להבהיר לנוכחים שככה לא מעבירים תקציבים במדינת ישראל וספק אם מישהו יאשר את הסכומים שכתבו על דף הנייר. יש נהלים, יש חוקים, ועדת כספים, יעוד של משרדים ומשהו שולי שנקרא "הליך תקציבי חוקי".
מה הוא מבלבל במוח, בוודאי תהו השרים על הנודניק התורן שמחרב להם את היום. במדינה שבה מגייסים לוחמי חוד דרך קמפיינים בפייסבוק, אוספים תרומות מהציבור לרכבים ממוגנים בעזה, ומתחננים לעמותות לממן ציוד חיוני לחיילים, שר יכול לשלוף מהכיס טבלה ולחלק כספי ציבור כמו רוגלעך בישיבה, בלי דין, בלי דיין ובלי פיקוח.
ה"בנגבירתרום" כל כך מביך, לא רק בזכות היוזמה של השר, אלא בגלל הירתמות רוב השרים ליוזמה המוזרה הזאת. היו גם כמה שלא הסכימו להשתתף בחגיגה. לא מטעמי קמצנות, חלילה, אלא בגלל משהו שקוראים לו "מנהל תקין" ובגלל שלא בא להם להתבזות באקט מטומטם שפסילתו ידועה מראש.
כי יש עדיין מי שמבין, שלמדינה ריבונית שמממנת לוחמה בפשיעה, כמו שמממנים שיפוץ של בית כנסת, עם תרומות מנדבות, ו"יישר כוח" בסוף, אין תקומה ואין כבוד.