ברשימת הקניות של משרד ההגנה הגרמני לשנים הבאות שהוגשה לאישור הבונדסטאג מופיעים מערכת טילי החץ-3 ומל"טי ההרון TP של התעשייה האווירית, רקטות ומשגר של אלביט ופוד לוחמה אלקטרונית של רפאל.
לא מוזכרים הספייק של רפאל, שהפך לטיל הנ"ט התקני של צבא גרמניה ומערכת מעיל רוח שלה שנבחרה להגן על טנקי הליאופרד של הבונדסוור. וגרמניה היא בסך הכל מדינה עם 83 מיליון איש, הכלכלה הגדולה באירופה, שמייצרת בעצמה לוויינים, מטוסי קרב וטנקים, ועדיין רוכשת מערכות נשק מרכזיות ממדינות אחרות.
הרעיון שהציג אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו שישראל תהפוך לספרטה ואתונה ותייצר לעצמה את כל הנשק שתצטרך, ריאלי בדיוק כמו שלום במזרח התיכון. אין למדינה עם 10 מיליון תושבים ללא משאבי נפט של קטאר והאמירויות היכולת לממן פיתוח וייצור של מערכות נשק מתקדמות שיהיו מהטובות בעולם כמו שיש לה היום. זה יהיה מתכון לקריסה כלכלית ולכך שצה"ל יאבד את היתרון האיכותי שלו.
הכל התחיל באמברגו הצרפתי
התעשיות הביטחוניות צמחו והתרחבו כאן כתוצאה מהאמברגו הצרפתי ב-1967 וממגבלות הייצוא של הפנטגון, שסירב למכור לישראל את המערכות המתקדמות ביותר של ארה"ב. מטוסי האף-15 הראשונים נחתו כאן ב-1976 ללא מערכות הלוחמה האלקטרונית שלהם, ואת הגרסאות המתקדמות של טיל האוויר אוויר סיידווינדר קיבלנו רק אחרי שהאמריקנים ראו את הפיתון-3 ואחר כך פיתון 4, וניסו לדכא את התחרות לטיל שלהם בשווקי ייצוא.
אבל התעשיות נשמרו כדי לפתח ולייצר רק מערכות נשק שעוד לא הומצאו, או שהעולם לא מוכן למכור לנו. לצד מערכות ישראליות משתמש צה"ל במערכות נשק אמריקניות ואחרות, וגם במערכות הישראליות יש לא מעט רכיבים זרים. כדי לייצר את כולן בארץ נדרשת השקעה של מיליארדים. רק בשבוע שעבר הודיע משרד הביטחון על השקעה של 115 מיליון דולר בהרחבת ייצור גלאי אינפרא אדום בארץ. וזה רכיב אחד.
כמה ממערכות הנשק המרכזיות של צה"ל כיום לא היו כאן ללא מימון זר. החץ, כיפת ברזל וקלע דוד התאפשרו רק בזכות מימון אמריקני נדיב, שלא בטוח שנמשיך לקבל לאורך זמן תחת ממשל טראמפ, והצלילה בתמיכה בישראל אפילו בקרב מצביעים רפובליקנים. ברק MX שמשלים אותם מתבסס על ברק-8 שפותח עם הודו.
לווייני הריגול מסדרת האופק לא היו כאן ללא מימון של דרום אפריקה לפי מקורות זרים, לפיתוח המשגר והלוויין. טיל האוויר אוויר דרבי של רפאל, להיט ייצוא שמהווה גם את הבסיס למערכת ההגנה האווירית ספיידר, לא היה מגיע לייצור ללא מימון של מדינה באסיה שהייתה הלקוח הראשון שלו.
טנק המרכבה, אחד מהפרויקטים הביטחוניים המתמשכים והיקרים ביותר, שעלה למדינה במצטבר יותר מ-40 מיליארד שקל, נשען על מנוע ותיבת הילוכים גרמניים. כך גם נגמ"ש הנמר המבוסס עליו. כל הקונספט של הנגמ"ש הגלגלי איתן, אחת התגליות של המלחמה בעזה, מבוסס על רכש של כמה שיותר רכיבים אוטומטיביים מחברות בחו"ל.
היכולת של התעשיות הביטחוניות לספק נשק מתקדם לצה"ל תלויה ביכולתן לייצא חלקים ממנו, כדי לממן עשרות אלפי מהנדסים, פסי ייצור ופיתוח. אפילו רפאל שמייצרת כמה מערכות מסווגות בלב ביטחון המדינה מייצאת 50% מהתוצרת שלה. התעשייה האווירית ואלביט עומדות על 70-80 אחוזי ייצוא. אם לא יוכלו למכור מתוצרתן בחו"ל, עלויות הרכש מהן לצה"ל יקפצו במיליארדים בשנה.
בשנים שבהן גדלו התעשיות הביטחוניות וייצאו מעט, בסוף שנות ה-70, עמד תקציב הביטחון על 30% מהתוצר הלאומי. המחיר היה בנטל מס גבוה ובירידה גדולה בהשקעות בתחבורה ובחינוך. יותר טילים מקומיים, הרבה יותר פקקים. לא יהיה מטרו אם נצטרך לשלם לבד על החץ-4 ו-5, הלייזר ושאר המהפכות הטכנולוגיות שצה"ל צריך מול איראן, החות'ים, החמאס וחיזבאללה.