מעזה עד ספרטה: מצעד האיוולת הכלכלית של תשפ"ה

מצעד האיוולת הכלכלי התשפ"ה
ליאת רון

שנה מורכבת חלפה, והשאירה אותנו מותשים, נפשית, פיזית, וכלכלית. החלטות הרות גורל התקבלו, חולקו כספי ציבור לכל עבר ונישאו נאומים שהשפיעו על בטחונו, מצב רוחו וכיסו של כל אזרח. עם כניסת השנה החדשה, בחרנו לסכם את הקודמת בצורה אחרת. לא בסקירת האירועים הכלכליים החשובים וההישגים פורצי הדרך, אלא דווקא באמצעות המהלכים וההתבטאויות הטפשיים, התמוהים והמיותרים, שהשאירו אותנו פעורי פה. קבלו את מצעד האיוולת הכלכלי של שנת תשפ"ה.

אחרי שטראמפ הטיל את פצצת המכסים לאוויר וקנס מדינות רבות בתשלום כבד על יצוא לארצות הברית, הוזמן נתניהו בסוף אפריל בחופזה מבודפשט לוושינגטון כדי לפגוש את הנשיא. סביבתו הייתה בטוחה שהאמריקאים ממתינים לו עם מחווה נדיבה, בצורת פטור ממכס לישראל בגלל המלחמה בעזה, ואולי גם עם התקדמות בבמו"מ לשחרור החטופים. אבל מה שקרה בחדר הסגלגל היה דומה יותר לזובור פומבי שעבר נתניהו.

"איך שהוא הגיע הוא הציע לי לבטל את כל המכסים על התוצרת האמריקאית, הוא הציע לי דברים שאחרים במצב כזה לא היו מציעים", אמר הג'ינגי והוסיף עקיצה, "אנחנו נותנים לישראל ארבעה מיליארד דולר בשנה, זה המון. ברכותיי, לא רע". כשנשאל האם יעניק פטור ממכס לישראל, הסתפק בתשובה מתחמקת: "אולי לא". במשך 50 דקות, ישב ראש ממשלת ישראל כמו ילד נזוף, שתק ובלע את הגאווה הלאומית.

אבל פה זה רק התחיל. לטראמפ לא היתה גם בשורה בכל מה שנוגע לשחרור החטופים, אבל הוא ניצל את ההזדמנות להטיל פצצה שהפתיעה את האורח והנוכחים, והכריז על תחילת שיחות ישירות עם איראן בדרג גבוה מאוד. המכסים נותרו על כנם, ונתניהו חזר הביתה עם הזנב בין הרגליים.

בשנתיים האחרונות הפך תקציב המדינה ממסמך מחייב להמלצה, ספר עב כרס שלא שווה את הנייר שעליו הוא נכתב. התקציב לשנת 2025 עבר בכנסת באיחור מביש בחודש מרץ, וכבר באוגוסט, חמישה חודשים בלבד לאחר מכן , נפתח מחדש. זה אחרי שבשנת 2024, זה קרה חמש פעמים.

התקציב המאושר עמד על כ-620 מיליארד שקל, אך בעקבות המלחמה המתמשכת בעזה והמבצע באיראן, החליטה הממשלה להגדיל את הוצאות הביטחון בכ-31 מיליארד שקל נוספים, תוך הרחבת תקרת הגירעון מ-4.9 אחוז ל-5.2 אחוז מהתוצר.

במקום תכנון אחראי, שבו ממשלה רצינית נערכת מראש לאפשרות של הסלמה ביטחונית, קיבל הציבור דלת מסתובבת של החלטות תקציביות, טלאי על טלאי של ניסיון נואש לכסות חובות בדיעבד. זוהי לא מדיניות, אלא הפקרות שמשרתת את ההווה בלהד וזורקת את האחריות לעתיד על כתפי הדור הבא.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בחר לטרגט את נגיד בנק ישראל, במפגש עם נשיאות המגזר העסקי. זאת לא הפעם הראשונה שפרו' אמיר ירון מעצבן אותו, אלא שהפעם הוא הלך עשרות קילומטרים יותר מדי. "נגיד בנק ישראל היה צריך להוריד את הריבית מזמן. אם הוא לא יעשה כן, אני אוריד את המסים", הזהיר ומייד אמר את ההפך, "אין לי כוונה להתערב לו. אבל יש חופש ביטוי ואני חושב שהוא טועה. להיות שמרן זו לא חכמה".

הרבה חכמה אי אפשר למצוא בנאום הזה. נכון, שרי אוצר בכל העולם נוטים לרצות הורדת ריבית מהירה יותר מזו שמכתיב הבנק המרכזי. אלא שבדיוק לשם כך קיימת ועדה מוניטרית עצמאית, כדי למנוע מפוליטיקאים לשחק בריבית לפני שהאינפלציה באמת נבלמת ונכנעת.

אבל סמוטריץ' לא הסתפק באי הסכמה מקצועית לגיטימית. הוא הצהיר כי יפצה על כך בהורדת מסים, איום שמערב בין סמכויות פיסקליות למוניטריות ומאיים לייצר לחץ אינפלציוני מסוכן. יותר כסף בידי הציבור, אותה כמות מוצרים, גירעון וחוב גדלים, ריבית שעלולה לזנק שוב ושקל שנחלש. זוהי המתכון המושלם להרס הכלכלה.

סמוטריץ' מאשים את הנגיד בשמרנות, אבל מתעלם מאלמנט חשוב. אי אפשר להפריד בין סמכות לאחריות. הורדת מסים בתקציב שסובל כבר מגירעון של למעלה מ-5% זה לא חזון כלכלי, אלא טפשות. אם האינפלציה תזנק בעקבות משחקים מסוכנים במסים, האחריות והאשמה תהיה עליו.

"חיים ומוות ביד הלשון", הפתגם מספר משלי, מתאים במדויק לנאום ההזוי שנשא ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-15 בספטמבר 2025, בכנס החשב הכללי בירושלים. במקום לדבר על צעדים קונקרטיים להרגעת השווקים המבוהלים, בחר נתניהו ללהטט במילים חסרות הקשר ופשר: "אנחנו אתונה וספרטה. אבל אנחנו הולכים להיות אתונה וסופר ספרטה".

המטפורה, שנשענה על אתונה כסמל לדמוקרטיה ותרבות, מול ספרטה כסמל לעוצמה צבאית, שידרה פסימיות, חוסר אמון בכלכלה הישראלית, ותהיות לגבי כשירותו, והותירה את הציבור בהלם.
התוצאות היו מיידיות ובלתי הפיכות: דבריו של נתניהו שלחו את הבורסה לירידות חדות והחריפו את תחושת חוסר הוודאות. הניסיון לסיים בטון אופטימי מלאכותי, "יחד עם החיילים הגיבורים, ובעזרת השם נעשה ונצליח", רק הגבירו את הבלגן.

הזירה הפוליטית והכלכלית געשה, ונתניהו שלח שתי הודעות תיקון שלא הרגיעו את השטח ואז נאלץ לכנס מסיבת עיתונאים חפוזה כדי להסביר שלא התכוון למה שנשמע. אלא שאדוות הנאום המיותר הזה ליוו את הבורסה בכמה ימים טובים של ירידות והוא נחרת כאחד מרגעי השפל הכלכליים והתקשורתיים הגדולים של השנה.

זהו לא עוד ויכוח פוליטי סתמי, אלא פצצת זמן חברתית-כלכלית שמתקתקת מתחת למשק הישראלי ומאיימת על עתידו. החרדים מהווים כיום 13.6% מהאוכלוסייה, ועד 2040 צפויים להגיע לכ-25%. כבר היום יש כחצי מיליון חרדים בגיל העבודה, אבל כ-50 אחוז מהגברים החרדים לא עובדים, ומי שכן עובד משתכר לרוב שכר נמוך שאינו מגיע לסף המס.

כ-200 אלף חרדים שאינם עובדים ואינם משרתים בצה"ל, מקבלים קצבאות מהמדינה. הם לא רק לא תורמים למשק, הם מכבידים עליו בצורה הולכת וגוברת. סך הכל מדובר בהפסד שנתי של כ-54 מיליארד שקל, שהם כ-10% מתקציב המדינה השנתי. סכום שצפוי להכפיל את עצמו בתוך שנים ספורות. מעמד הביניים, שנושא לבדו בנטל המסים והשירות הצבאי, נושא בנטל הכפול, הכלכלי והאישי.

מילואימניקים עובדים, שנאלצים למלא את מקומם של אלה שאינם מתגייסים, נעדרים ממקומות העבודה מאות ימים בשנה. המשק מאבד תפוקה, המדינה מאבדת הכנסות מס, והחברות העסקיות מאבדות יציבות ויכולת תכנון. מה גם, שלפי מחקרים, גיוס לצה"ל מכניס עוד ועוד חרדים גברים לשוק העבודה.
כך שאי חקיקת חוק הגיוס, אינה רק איוולת פוליטית שמעמיקה את אי השוויון האזרחי. היא האיוולת הכלכלית הגדולה והמסוכנת ביותר של השנה ועשרות השנים הבאות , שמסכנת את עצם יכולתו של המשק הישראלי להחזיק על כתפיו את המדינה כולה. בלי פתרון מיידי ונחרץ, אנחנו צועדים עם עיניים פקוחות לעבר קריסה כלכלית. שנה טובה.