ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון "לתת", מציב את החוסן החברתי והערבות ההדדית במרכז עיסוקו. בעיניו, התמיכה באוכלוסיות מוחלשות אינה רק פעילות הומניטרית, אלא נדבך מהותי בחוסן הלאומי של ישראל. פעילות הארגון, המתקיימת כבר למעלה מ-30 שנה, מתמקדת בסיוע ישיר למשפחות במצוקה, ובניסיון לשנות את המערכת החברתית כדי שתוכל לתת מענה ארוך טווח לעוני, אי-ביטחון תזונתי וחוסר גישה למשאבים בסיסיים.
"העמותה שלנו פועלת להקטנת העוני באמצעות סיוע אוניברסלי ושוויוני, לצד חינוך לערכים של ערבות הדדית והתנדבות. אנחנו לא מסתפקים רק במתן סיוע מיידי, אלא מנסים להשפיע גם על המדינה לקחת אחריות", מסביר וינטרוב. הארגון מתבסס על רשת של כ־210 עמותות שותפות ו־55 סניפים בכל הארץ, המאפשרים תמיכה שוויונית במגוון רחב של אוכלוסיות ובכל קצוות המגזרים.
מדי שנה, ארגון "לתת" מסייע למאה אלף משפחות באופן קבוע, באמצעות חלוקת מזון, מוצרי טקסטיל, תרופות ושירותי חינוך והעשרה.
התקציב השנתי של הארגון עומד על כ־250 מיליון שקל ורובו, מספר וינטרוב, מבוסס על תרומות פרטיות: "מתוך התקציב הכולל, התמיכה מהממשלה עומדת על כ־5 מיליון שקל בלבד. כל היתר - תרומות מהציבור, קרנות וגופים פילנתרופיים. אין לנו מספיק משאבים כדי לשנות את מצב העוני באופן מהותי, אנחנו בעיקר מאפשרים למשפחות לשרוד ולהבטיח את הצרכים הבסיסיים ביותר".
שנייה רק לקוסטה ריקה
זה לא מפתיע איש. תמונת המצב של העוני בישראל 2025 עגומה ומדגישה את ההשפעות המרובות של השנים האחרונות: המלחמות, המשבר הכלכלי, יוקר המחיה והפערים החברתיים. "בשנים האחרונות יש תהליך של הידרדרות במעמד הבינוני, שאנשים רבים בו כמעט נופלים למעמד הנמוך. כיום כ־20% מהאוכלוסייה נמצאים בסיכון כלכלי, והפערים בחברה גדולים מעט אנשים עם הרבה, הרבה אנשים עם מעט, והמעמד הבינוני נשחק".
גם על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, המצב אינו מזהיר, ישראל היא המדינה הענייה השנייה ב-OECD, אחרי קוסטה ריקה, ומדיניות הקצבאות והסיוע שלה אינה מצליחה להקטין את הפערים. "את יכולה לראות שממשלות מתערבות עם קצבאות ותוכניות חברתיות, וישראל נמצאת מתחת לממוצע במדד העוני הבינלאומי. גם לאחר ההתערבות הממשלתית, המדיניות המקרו חברתית אינה יעילה מספיק.
העוני נותר מוחשי מאד עבור מאות אלפי משפחות, והקושי ממשיך לדור הבא", מוסיף וינטרוב.
מי שנמצאים בסיכון החמור ביותר, הם הילדים. ישנם למעלה מ־600 אלף ילדים בישראל, שחסרים להם מזון, ציוד חינוכי בסיסי והזדמנויות שוות להשכלה ולפיתוח כישורים. "העוני הוא ביטוי לחוסר משאבים בסיסיים. זה יכול להיות בתחום הדיור, הבריאות, החינוך או הבטחת מזון. משפחות רבות נאלצות לוותר על תרופות, מזון בסיסי או חינוך, כי אין להן מספיק כסף לממן את הצרכים ההכרחיים. הבעיה המרכזית היא שאין גורם אחראי בממשלה לטיפול בעוני אפילו לא משרד הרווחה. אומנם קיימות יוזמות מקומיות, ואנחנו מקווים שהרשות למאבק בעוני תקום ותפעל, אך אין כרגע בנמצא תוכנית ממשלתית חוצה משרדים עם יעדים ברורים ומדידים, שתאפשר גם לציבור לראות אם המצב משתנה לטובה או אם לא".
וינטרוב, רגיל למצבי חירום, אבל מה שקורה מאז 7 באוקטובר והמלחמה עם איראן חורג מכל מה שהכיר. "זה לא רק מצב ביטחוני", הוא מתריע, "זה מצב חברתי. והחברה הישראלית נמצאת עכשיו במבחן הכי גדול שלה: האם אנחנו ערבים זה לזה, או שכל אחד נשאר לדאוג לעצמו?". אלא שגם במצבים של משבר ביטחוני, מחסור בתקציבים או הגבלות כלכליות, העמותה מצליחה לשמר את רצף הפעילות שלה, ולהבטיח כי אף משפחה לא תישאר לבד. הציבור, מצדו, הוא חלק בלתי נפרד מהתמונה התרומות, ההתנדבות והמעורבות החינוכית של הקהילה מאפשרות לעמותה להרחיב את השפעתה ולהגיב במהירות למצבים משתנים.
היכן אחריות המדינה, ואיך זה שעדיין אין תוכנית לאומית?
"כפי שציינתי אין בישראל משרד ממשלתי שמוביל תוכנית מקיפה, אין יעדים ברורים ואין גוף אחראי על מעקב. הרשות הלאומית למאבק בעוני שהוקמה לאחרונה היא צעד חיובי במטרה, אך זה עדיין לא מספיק. אין תשתית שיכולה לשנות את המצב באופן מהותי, והעוני ממשיך - ועוד ימשיך".
לדבריו, התקציב הממשלתי שמועבר ל"לתת" הוא טיפה בים: "התקציב השנתי שלנו הוא כ־250 מיליון שקל. מזה רק חמישה מיליון מגיעים מהממשלה. כל השאר זה תרומות: מהציבור, מהחברות, מהפילנתרופיה.
"אנחנו תומכים בכ־100 אלף משפחות על בסיס קבוע, באמצעות רשת של 210 עמותות שותפות. אבל בואי נהיה כנים, אנחנו לא יכולים למגר את העוני. אנחנו יכולים רק לעזור לאנשים לשרוד. בזמן שמדינות מערביות רבות מספקות משאבים, בונות קצבאות ומנהלות מדיניות חברתית מסודרת, קורה דבר הפוך בישראל: במקום להישאר מעל הממוצע, אנחנו צונחים ממקום טוב למקום מתחת לממוצע".
וינטרוב מספר שהגיע לארגון אחרי שגילה נתוני עוני קשים בקרב ילדים: "אחרי שסיימתי את תפקידי כיו"ר הסטודנטים, רציתי להבין איך אפשר להשפיע ולשנות. כשנפתח לי הצוהר של לתת, הדהים אותי לגלות שכבר אז יש חצי מיליון ילדים במצב של חוסר ביטחון תזונתי. יותר מ-20 שנה אחר כך, לפי הנתונים שלנו, מדובר ביותר ממיליון ילדים, מתוכם יותר מ-600,000 במחסור חמור. זה מצב מתסכל מצד אחד, אנחנו עוזרים למאות אלפי משפחות ומעלים מודעות, אבל מצד שני, המגמה לא משתנה".
"בזכות הציבור"
מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" פועל כאמור הארגון בקצב חירום. "סיפקנו סיוע בשווי של יותר משני מיליארד שקל", אומר וינטרוב. "מאות אלפי ארגזי מזון והיגיינה, ערכות חורף, ערכות חזרה הביתה למפונים, סיוע במלונות בצפון ובדרום. כשאיראן תקפה שוב התארגנו במהירות וחילקנו אלפי ערכות סיוע. אנחנו יודעים לעבוד מהר, אבל שוב זה בזכות הציבור, לא בזכות המדינה".
בימים אלה מתכוננים בארגון לראש השנה ולחגי תשרי לצד פתיחת שנת הלימודים. לצד חלוקת סלי מזון למשפחות עניות ולמפונים, פועל פרויקט "לתת תיק" - חלוקת תיקים וציוד לילדים שגדלים בעוני. וינטרוב: "תחשבי על ילד שמתחיל שנה בלי מחברת, בלי תיק, בלי קלמר. התחושה של חוסר שייכות תלווה אותו כל החיים. הפרויקט הזה נותן להם התחלה שווה, לפחות ברמה הבסיסית. זה לא מותרות זה קריטי לתחושת הערך העצמי שלהם".
"לתת" פועל גם במטרה להחזיר את המדינה למעורבות ישירה בנושאים החברתיים, ומניח כי ללא הסכמה רחבה על ערכים משותפים ובלי טיפול בעוני, לא ניתן יהיה לבנות חוסן חברתי אמיתי. "אחד הפרויקטים שמסיבים לי גאווה הוא 'נוער לתת', ארגון הנוער שלנו, שמטרתו לחנך להתנדבות כדרך חיים, לפתח מנהיגות ויזמות חברתית", מתגאה וינטרוב. "בדומה לתנועת נוער, אך עם דגש על התנדבות ועשיית טוב, אנו מוכרים על ידי מנהל חברה ונוער ומפעילים מדי שנה כ-2,000 חניכים, מכשירים מד"צים ומטמיעים בקרב הדור הצעיר את ערכי הערבות ההדדית, במטרה לסייע בבניית חברה צודקת וטובה יותר.
"כ־70% מהפעילות מתקיימת בפריפריה, 30% מהנוער נחשב בסיכון וכ־40% אינם יהודים, מה שתורם לחיבור רב־תרבותי. עם פרוץ המלחמה, הוכרנו כגוף משלח על ידי משרד הביטחון ופתחנו שנת שירות, שמאז משתתפים בה כ־50 לתתניקים יוצאי שנת שליחות והגשמה בשלוש קומונות בבאר־שבע, אשקלון וקריית ביאליק, כחלק ממאמצי השיקום בצפון ובדרום".
בנוסף, אחת התכניות המרכזיות של לתת היא "סיוע לחיים" לניצולי שואה וקשישים נזקקים. "אנו מספקים מעטפת תמיכה הוליסטית לכ־1,600 ניצולי שואה, הכוללת מתנדב/ת קבוע/ה, סל מזון שבועי, טיפולי שיניים, משקפיים, והנגשה בטיחותית של דירות החלפת אמבטיה במקלחון, אסלות וכיורים, טיפול בעובש, הרחבת פתחים ורמפות. עד כה נגשו כבר למעלה מ־4,500 דירות. העובדה שכ־25% מניצולי השואה חיים במצוקה, ושיותר מ־80% מהקשישים הנתמכים חיים בעוני דה־פקטו, מהווה עדות לאובדן מצפן מוסרי ולחוסר הסכמה על ערכי היסוד הנדרשים לבניית חוסן החברה הישראלית".
אני מבינה שהכוח לשנות פה משהו לטובה, נמצא רק בנו, בציבור.
"אנחנו מאמינים שהשפעה אמיתית מתחילה בילדים ובקהילות. כשהם לומדים על ערכים של שיתוף, עזרה לזולת והבנה של הצרכים של אחרים, נוצרת תרבות שמחזקת את החברה כולה. לכן אנחנו משקיעים בפרויקטים חינוכיים, במועדוני נוער ובפעילויות קהילתיות שמחברים בין ילדים ממשפחות מוחלשות לבין ילדים ממעמד הביניים, ובכך יוצרים דיאלוג והזדמנויות שוות".
כשאני שואלת אותו אם המגמה היא לכיוון ייאוש או תקווה, הוא משיב כי לאחר כ־30 שנות עשייה חברתית ציבורית, מתוכן יותר מ־20 כמנכ"ל לתת, והצורך להתגייס שוב ושוב למצבי חירום, לצד הקרע בחברה ואי ההסכמה על ערכי ליבה, הרגשות מעורבים. "התחושה לעתים היא של תסכול ושחיקה, אך לצד האתגר, יש גם סיפוק אדיר מההשפעה החברתית בסיוע למאות אלפי משפחות, ובכך שמעל למיליון ישראלים התנדבו ותרמו דרך לתת מאז הקמתו", הוא מודה בכנות. "ההבנה ש'אחרת אין לנו ארץ', שאם לא ניאבק על דמותה וזהותה של החברה הישראלית, לא יהיה מקום בטוח לילדים שלנו, מחייבת אותנו להאמין שיש תקווה ולפעול כדי להשיג אותה".