בפריז של לפני מלחמת העולם השנייה, הפילוסופית סימון דה בובואר והסופר-פילוסוף אלבר קאמי היו מכרים שנפגשו ביחד עם הפילוסוף ז'אן-פול סארטר ודיברו על מצב העולם.
באחד מהמפגשים דה בובואר שאלה את קאמי "האם זה בסדר להיות מאושרת בזמן שהעולם כל כך שבור?"
דה בובואר דאגה שהמשמעות של התמקדות באושר שלה מנתקת אותה מהמציאות הפוליטית שסביבה. קאמי, שהיה חבר ברזיסטאנס לנאצים אחרי כיבוש עצמי, ענה: "כל עוד השמחה שלנו לא נולדה מבורות או אפתיה, כל עוד היא אותנטית, אפילו אתם האקזיסטנציאליזם יכולים להיות מאושרים. האמת, אתם צריכים להיות מאושרים".
קאמי אף היה מאוכזב שאנשים הרגישו בושה בכך שהם מאושרים ואמר לדה בובואר. "האושר קיים והוא חשוב. למה לסרב לו? את לא הופכת את העצב של אחרים לקשה יותר אם את מקבלת אושר. זה אפילו עוזר להם להילחם בעצב".
לפי קאמי "האושר הוא סוג של התנגדות". ולפי סקיי קלירי, פרופסורית לפילוסופיה שכתבה ספר על דה בובואר, קאמי אמר ש"אושר הוא התנגדות לחוסר הצדק והאבסורדיות של החיים". לפי קלירי: "להיות אנושי זה לחוות את המתח בין הניסיון לשלוט בעולם סביבנו תוך כדי ניסיון להימנע מהעולם לרסק אותנו".
במלחמת העולם השנייה, האושר לא הצליח להתנגד לכוחות הפאשיסטיים אבל היו אנשים שנלחמו כדי להיות מאושרים. והם ניצחו.
***
מאז 7 באוקטובר אני לא יכול להרגיש אושר. בטח לא בפומבי. אני לא מעלה שום עדכון אישי ברשתות החברתיות, אני לא מפרסם שום תמונה של דרינק או רגע מחופשה, אני גם לא מדבר על זה יותר מדי.
אני מרגיש אשם שאני חוויתי את 7 באוקטובר מהבית שלי ועם המשפחה שלי, אני מרגיש אשם שאנשים כמוני נרצחו בביתם ונחטפו לעזה. מאז הייתי במאות הפגנות, תרמתי עשרות אלפי שקלים והפכתי את הפלטפורמות האישיות שלי לכלי שנועד לעזור להגביר את המסרים של משפחות החטופים - אבל אני פשוט מרגיש אשם בכל חיוך. זו אשמת השורד הקלאסית.
7 באוקטובר והתנהלות הממשלה הדתית, הקיצונית, העבריינית והמושחתת ביותר בכל הזמנים גם עזרו לי להבין טוב יותר את מקומי בחברה ובכלכלה הישראלית.
אני זה שמשלם מסים כדי שיהיו מורים לילדים שלי ולילדים של השכנים שלי. אני זה שמשלם מסים כדי שיהיו כבישים ומסלולי אופניים שאפשר יהיה להגיע איתם לעבודה ולקיים כלכלה. אני זה שמשלם מסים כדי שיהיו בתי חולים שמתפקדים ברמה גבוהה ויצילו את הנערים הבוגרים שנלחמים עבורי בחזית. אני זה שמשלם מסים כדי שיהיה למדינת ישראל, המדינה היהודית היחידה בעולם, צבא חזק מספיק כדי להגן עלינו. וכדי להמשיך להיות חבר שתורם לחברה ולקהילה אני צריך להמשיך להיות חילוני.
זו ההתנגדות הכי פאסיבית והכי "קלה". להיות חילוני באזור מוכה ג'יהדיסטים מוטרפים מכל הדתות זו התנגדות.
אני, כיהודי חילוני מבין שהיהדות אינה רק דת אלא גם תרבות ואפילו גנטיקה. אני ממשיך דרכם של חילונים אמיצים ממני שעזבו קהילות דתיות באירופה כדי להפוך את היהדות למשהו שהוא גדול בהרבה מדת.
ופה בישראל, חילוני ממוצע הוא הבטריה של מדינת הלאום היהודי. הוא הרוב השקט והיצרני. הוא משלם את הכי הרבה מסים. משרת הכי הרבה בצבא ומאפשר לכל האירוע ההיסטורי הזה שנקרא מדינת ישראל להתקיים.
אני מבין שנולדתי יהודי-ישראלי-חילוני, ולכן המקום שלי הוא בקרב יהודים-ישראלים-חילונים אחרים. אני גם מבין שאני חי את חיי כמו שאני יכול לחיות וכמו שאני רוצה לחיות ואין לי שום רצון או צורך להגיד לאחרים לחיות כמוני - אלא רק לבקש, ולעיתים לדרוש, לא לנסות להשפיע עליי ועל ילדיי. תודה, אני אחנך את ילדיי להבין יהדות, להאמין בדמוקרטיה ולחיות בקהילה שלהם.
אני לא מעוניין להקים מעוזי חילוניים בהתנחלויות או קהילות חרד"ליות (ראבק, תחיו איך שאתם רוצים לחיות איפה שאתם אוהבים לחיות, למה להגיע לבית שלנו ולהזיז את הספות והטלוויזיה ולנסות לשכנע אותנו לאכול כשר. יש לכם 6 ילדים. תדאגו להם. לא לשלנו). אני מעוניין להיות חילוני ומאושר עם חילונים מאושרים מסביבי. ואני לא אמור להתבייש בזה. זה לא הופך אותי בשום צורה למתנשא או שונא. אני פשוט רוצה להיות מאושר.
אל תכפו עלי
יותר ויותר מחקרים מלמדים שיותר מאשר תזונה ופעילות גופנית, הדבר שמאפיין יותר מהכל אנשים מבוגרים ומאושרים זה שהם היו חברותיים וחיו בקהילה תומכת. זה מה שאני רוצה לעצמי. לחיות בעיר שלי בחצי יובל האחרונים. עם אנשים מסביבי שחיים פחות או יותר כמוני. חלקם יילכו לבית כנסת ביום כיפור, חלקם ירכבו עם הילדים שלהם על האופניים, חלקם יאכלו בבית, חלקם יצומו. זה באמת לא איכפת לי.
כחילוני, אדם דתי יכול להיות דתי עד מתי שבא לו. כחילוני, פשוט לא מזיז לי שהשכן שלי שם תפילין והולך לבית הכנסת ואם לשכן שלי מהשכונה החרדית כיף ללכת עם פרווה על הראש ב-30 מעלות - יאללה, בכיף אחי. אבל רק אל תכפו עליי את סט הערכים הדתי שלכם עליי. זה מאוד פשוט. אתם תחנכו את הילדים שלכם להיות כמוכם ואנחנו נחנך את הילדים שלנו להיות כמונו. פשוט. אפילו אידיאלי.
מבחינתי לחיות כחילוני זה אושר. לצערי ביום כיפור 2025 סוג האושר הזה הוא גם התנגדות.