הפגנה מרשימה הרימו אתמול החרדים. אז לא היו שם מיליון כמובטח, אלא רק כמה מאות אלפים, אבל זה לא ממש משנה. מנהיגי המגזר עשו מפגן כוח שהפעיל כל כלי בארגז: בילד אפ תקשורתי בנוי בקפידה, הבטחות לשיא במספר המשתתפים, סלוגן קליט ומיקוד מסר, חסימות כבישים מוקדמות של המשטרה, תגבור רכבות, יצירת מצג של אחדות ובסוף אירועי אלימות ומעצרים.
אפשר להתפעל מהארגון המופתי ומההתייצבות ההמונית, ואפשר גם להיגעל מהתוכן המנותק והבלתי נתפס של התנגדות לגיוס גם במחיר מוות, אחרי שנתיים מדממות, קברים טריים ומשפחות שכולות שנוספות בכל יום למחיר הלאומי הכבד.
במקום לעשות שריר ולהפנות גב ללוחמים שחרפו וממשיכים לחרף את נפשם בעזה, ההפגנה הזאת הייתה יכולה להפוך למפגן אחדות לאומי מרומם לב. רק שבמקומו קיבלנו שימוש ציני בסמלי המאבק לשחרור החטופים, כדי להיאבק על יענקל'ה, תלמיד הישיבה התם, שעצור בכלא 10, כי נמות ולא נתגייס.
אפשר גם לבקר בחריפות את החצי קריצה שבה המדינה מתמודדת עם אלה שמצפצפים על החוקים שלה. שכן, למרות פסיקת בג"ץ, צה"ל לא יוצא למבצעי מעצרים רחבים נגד עריקים. המשטרה הצבאית נופלת פה ושם על איזה יענקל'ה אחד, שהופך בין רגע על ידי שוטפי המוח ל"חטוף שנשבה", כאילו מישהו גרר אותו נגד רצונו למנהרות.
בואו נשים את זה לרגע בצד ונביט למציאות בעיניים. במשך 77 שנים מנסים לגייס פה את החרדים ולא מצליחים. מי שחושב שעכשיו, בעקבות פסיקת בג"ץ, לחץ היועצת המשפטית, דרישת המילואימניקים הקורסים ונשותיהם השחוקות, משהו ישתנה, לא קורא נכון את המפה. ולא, זה לא כי החרדים לא צריכים להתגייס. הם חייבים להתגייס, אתמול.
ואם לא בגלל ערבות הדדית והקלה על אלו שנמצאים בחאן יונס יותר מהבית, אז בגלל הכסף. בדיונים ביטחוניים שהתקיימו לאחרונה, הציג משרד האוצר נתונים לפיהם מאז פרוץ המלחמה ועד סוף שנת 2025 צפוי אובדן הפעילות הכלכלית במשק להגיע לכ-130 מיליארד שקלים. לכך מתווספת העלות התקציבית של שירות המילואים, המוערכת בכ-70 מיליארד שקלים, לומר כ-200 מיליארד שקלים במצטבר. וזה עוד לפני תרחיש של פתיחת זירה נוספת ובלי לדבר על הגירעון שממשיך להעמיק והשתתפות בשוק העבודה.
בקונסטלציה הפוליטית של אחרי 7 באוקטובר אין סיכוי שיעבור חוק גיוס אמיתי. ייתכן שיעבור חוק, אבל הוא ייגזר, יתפר ויותאם בדיוק למידות הצנומות שאותן מוכנות לקבל המפלגות החרדיות, כזה שיפול טוב על מותני ההשתמטות המאוד צרים.
ולפה נכנס מרכיב קריטי שנוסף לפני שנתיים. לפני כמה שנים נתניהו הפך את מנסור עבאס ללגיטימי וממשלת השינוי הכניסה את רע"ם לקואליציה. אחרי 7 באוקטובר זה כבר לא יכול לקרות. הטבח, הקריאות בערבית מתוך הבתים הבוערים בעוטף, הסרטונים שצרבו את הזיכרון, הפכו את השפה עצמה, אצל רבים מהישראלים, לסימן אזהרה. לא כי כל הערבים תומכים בחמאס, אלא כי הטראומה קשרה בין הצליל לבין הפחד. הציבור פצוע. דרוך.
שותפות פוליטית עם מפלגות ערביות כרגע פשוט לא עוברת בעיניים ובבטן של הרוב. ההסתה ברשתות החברתיות, והחשד האוטומטי של קשר משפחתי או עקיף לדורשי רעתנו, מצמית. האמון יצטרך להיבנות מחדש. זה לא הזמן.
הסיטואציה הזאת הופכת את החרדים ללשון המאזניים והם יודעים זאת היטב. מי שירצה להרכיב את הממשלה הבאה, נתניהו, בנט, ליברמן או טראמפ, יאלץ לשתף בה את החרדים, כי אחרת לא יוכל לנצח. בלעדיהם נכנס שוב ללופ משוגע של דד לוק. והפעם הם לא מוכנים להבטחות וסיכומים של "אחר כך". מועצות החכמים ידרשו חוק מנוסח מראש, סגור הרמטית, שיובא לאישור ביום השני לכינון הממשלה. הם לא פראיירים. הם לא יתנו לאף אחד לשחק איתם שוב.
אז לפיד וליברמן יכולים להכריז ש"מי שלא יתגייס לא יקבל גרוש מהמדינה". בנט יכול לומר, "אם חרדים יתנו - יקבלו, ואם לא יתנו לא יקבלו". זה נשמע טוב באולפן. אבל בשולחן המשא ומתן נותנים להם את מה שהם מבקשים, אחרת לא תהיה ממשלה.
נתניהו מבין את זה היטב, ולכן הוא בועט בגחל הלוהט והכבד הזה כמה שיותר רחוק ממנו, מבחינתו עד לקצה הקדנציה. שיתפוצץ אצל ראש הממשלה הבא.