א' היה נהג פינוי במלחמת 7 באוקטובר. הוא עשה שלושה סבבים בעזה, וכמי שאסף פצועים והסיע אותם חזרה לישראל, עבר חוויות לא קלות בלשון המעטה. א' לא מוכן לדבר על החוויות שעבר עם אנשים שאינם מהפלוגה שלו. "אתה רואה דברים די קשים" הוא אומר. "לצערי לא הייתי חכם מספיק כדי לטפל במה שהדברים הקשים האלה שראיתי עשו לי".
א' לא נפצע פיזית בעזה, אבל אחרי שפינה מאות פצועים מהתופת, הוא סובל מאיזשהי הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) - זה ברור. וזה השפיע לו על החיים באופן דרמטי. "לפני שבעה חודשים היה לי התקף בבית", הוא מספר. "אני לא ממש זוכר מה קרה אבל זה היה היום בו שיחררו את הגופות של הביבסים, וזה היה לי קשה מאוד. רבתי עם החברה שלי, איבדתי עשתונות ואז גם הבנתי שאני צריך טיפול".
כמובן שא' היה צריך טיפול לפני, אבל הוא חשב שהוא יכול להתמודד עם זה לבד. "אני עסקתי בבריחה" הוא מודה כיום. "הרבה סמים, הרבה אלכוהול. הייתי צריך דברים שיעזרו לי לישון, שיעזרו לי להתנתק מהמחשבות".
א' זיהה שהקשיים שלו לא בשירות עצמו. הוא אפילו יחזור למילואים בסוף השנה האזרחית. הקשיים הם בעיקר בחיים הנורמלים כביכול. "אני זוכר שיצאנו בפעם הראשונה, ובכביש אנשים צפצפו על שטויות ורבו ואני חושב, מה לעזאזל נסגר איתכם?" הוא אומר. "הנתק הזה מהמציאות השונה כל כך בישראל, היה קשה במיוחד. לא נהנתי מדברים שנהנתי מהם בעבר. התחלתי להתקשות מאוד בעבודה, לא הצלחתי לעבוד. עם הזמן גם ניתקתי קשר עם החברים שלי ואפילו עם ההורים שלי. מי שלא חווה את המילואים כמוני - בעצם מ-7 באוקטובר הייתי בעזה - פשוט לא מבין את הסיטואציה ואת העומס הנפשי. כולם התרחקו ממני, התקשו להבין אותי ואני גם התנתקתי מהמציאות".
א' איבד את מקום עבודתו, את החברים ואפילו את המשפחה שלו. אחרי התפרצות לפני שבעה חודשים, א' וחברתו לשעבר (כן, גם היא עזבה אותו) הבינו שהוא צריך טיפול. אבל במערכת הביטחון לא ממש הושיטו יד לעזרה. "הרגשתי שאני לא בן אדם אלא מספר בתור" הוא אומר. "מרחו את הזמן, ואז הבהירו לי שאני לא אקבל מהם עזרה. הייתי צריך למצוא פתרון אחר".
כמוהו יש אלפים, אם לא עשרות אלפים.
א' פנה למ"פ שלו במילואים, אמר לו שהוא חווה קשיים ושאף אחד לא עוזר, והמ"פ הפנה אותו לדורון שבתאי, עובד סוציאלי וחייל במילואים, שביחד עם מאיה מזרחי, עובדת סוציאלית קלינית וסא"ל לוטם פראן, הקימו את "מרכז אלון לחזרה לחיים" על שם אלון שימריז ז"ל, כדי לסייע לאלפי חיילי מילואים בהתמודדות עם המצוקה הנפשית, התעסוקתית והחברתית שמלווה אותם בשנתיים האחרונות.
"בשבילי, הכל מתחיל ונגמר ב-7.10" אומר שבתאי, תושב שדרות. "זה היה שבר שחווינו. מי שהגיעו להציל אותנו אז היו חיילי המילואים שעזבו הכל בלי לדעת לאן הם הולכים. ברור לי לגמרי שבלי לגעת בפצע הכואב הזה, של עשרות אלפי חיילי המילואים שחוזרים הביתה אחרי סבב ומנסים להבין איך להתמודד עם כל כך הרבה חזיתות. עם העבודה, העסק, המשפחה, לא תהיה לנו תקומה. שזה האינטרס של כולנו. וכמילואימניק ונכה צה"ל הבנו, מאיה מזרחי שמנהלת את המרכז ואני, שמה שחסר הוא כתובת אחת. מעין 'מנהלת מילואים', ושמי שיכולה וצריכה להיות מנהלת המילואים הזו היא יחידת השדה. רק צריך לתת לה את המשאבים והידע הנדרשים שקיימים בעולמות של העבודה הסוציאלית".
ומה עם מערכת הביטחון? "בתוך הצבא המפקדים והקב"נים עושים עבודת קודש ובאמת עושים ימים כלילות בשביל החיים", אומר דורון, "אבל המציאות מאז ה7.10 היא באמת חסרת תקדים וחשוב לעזור להם".
מרכז אלון מלווה, נכון להיום, 4,000 חיילים משלוש חטיבות שונות. בנובמבר, עם כניסת כ-30 סטודנטיות לעבודה סוציאלית (שיפעלו במרכז כחלק מההכשרה המעשית שלהן), המספר יכפיל את עצמו. "האמת שמה שמטריד אותי הוא לא החייל שאנחנו מלווים, אלא רשימת ההמתנה של מי שמבקש מאיתנו עזרה ואין לנו משאבים', אומר שבתאי".
אני כותב המון על הבעיות בליווי חיילי מילואים, מטבע הדברים. אבל נקודת אור ברורה בתוך כל הקושי היא המפקדים וקציני בריאות הנפש ביחידות השדה. אנשים שכבר שנתיים מצאו את עצמם במציאות בלתי אפשרית, הופכים להיות הכתובת העיקרית לחיילים שלהם. אנשים שגם הם, רוב הזמן, אזרחים. ושלא מתחמקים…
— Doron Shabti (@doron_shabti) November 2, 2025
א' הוא מה שדורון מכנה 'קצה הרצף'. הוא מדגיש שהעבודה השגרתית שלהם היא בעיקרה מיצוי זכויות וסיוע תעסוקתי. "הדבר העיקרי שמעניין אותו הוא איתור ומניעה. מה שאנחנו שואלים את עצמנו יום יום זה איך פוגשים את הקושי כשהוא רק מתחיל ומתערבים שם", אומר שבתאי. "זה גם האינטרס החברתי והכלכלי של כולנו כמדינה, כי אם מחכים עד שדברים מתפוצצים הטיפול יהיה יקר יותר ואפקטיבי פחות".
"הרעיון הוא לסייע למפקדים ללוות את החיילים בכל תחומים החיים", אומר שבתאי. "יש לנו מחקר מלווה מטעם חוקרת טראומה מהחוג לפסיכולוגיה בעברית ושת"פ עם קרן לויתן, קרן מטר מאנדיי וכו'. החלום שלנו הוא להפוך למענה ציבורי עד סוף 2026 אבל עד אז אנחנו תלויים בתרומות ועדיין צריכים כסף אז שיתרמו".
א' אומר באופן חד משמעי שהמרכז הציל אותו. "החוויה עם דורון מצילה חיים. היום אני מטופל בכדורים ואני בהתחלה של תהליך השיקום. יש חבר סמנכ"ל בחברה שמאפשר לי לעבוד, ובגלל שהוא מבין מה אני עובר הוא מאפשר לי לעבוד בקצב שלי וברוגע שלי. אבל יש כל כך הרבה אנשים כמוני. עשרות אלפים אולי מאות אלפים של חיילים, שלא מקבלים מענה מהצבא וחייבים את זה. דורון דיבר איתי, ובגלל שהוא מכיר את המערכת מבפנים הוא קודם כל הרגיע אותי. חיבר אותי לפסיכיאטר ופתאום גם לא הרגשתי כל כך לבד. הלבד הוא מה ששובר את גב הגמל. אתה אולי מדבר עם החברים לפלוגה של מה שהיה, אבל אחרים לא מבינים וממשיכים הלאה ואתה תקוע - ולכן זה קריטי לקבל את הטיפול במהירות ולא לעבור את הבירוקרטיה הצבאית והממשלתית לבד".
"כמפקד ידעתי שחובתי לדאוג לחיילים שלי", אומר סא"ל לוטם פרן פרח, מפקד לוחם במילואים ומיוזמי הפרויקט. "למי שפקדתי עליהם להתגייס ולהסתער תוך סיכון חייהם בשדה הקרב, ולסייע להם בחזית הנוספת שלהם, זו שמתחילה כשהם פושטים את המדים - חזית החזרה לחיים. מרכז אלון בעצם מסייע לי לעמוד במשימה שלי".
כאמור, המרכז הזה שמטפל באלפי חיילים שלא מקבלים את הטיפול מכספי המסים שלנו, צריך את העזרה שלנו. כרגע, רק ככה מאות אלפי חיילים יוכלו לחזור כאזרחים ועובדים מתפקדים לתוך החברה הישראלית - שזה, כמובן, אירוע חברתי וכלכלי שהמדינה חייבת לטפל בו אבל המדינה עוסקת בדברים אחרים. במה? סתם לדוגמה. אירועי ההצנחה לזכרו של הרב עובדיה יוסף מתקרבים כבר ל-6 מיליון שקל בשנה - כולל 250 אלף שקל למימון עליה לרגל ונרות לשים על הקבר שלו.
כמה אנשים שעזבו הכל בשבעה באוקטובר כדי לשרת את המדינה ולא מקבלים מענה מהמדינה לסבל הנפשי שלהם אפשר להציל עם 250 אלף שקל? עשרות אלפים. לפי שבתאי ב-100 אלף שקל אפשר לסייע לשני גדודים נוספים - שהם אלפי חיילים, וכמובן המשפחות והמעגלים החברתיים שלהם שגם כן סובלים מהבעיות של הילד, הבן זוג והחבר שלהם.
אלו אנשים שרק אנחנו - אזרחי המדינה שעוד איכפת להם מהמדינה ומאנשיה ולא עוסקים בכמה כספים קואליציוניים הנציגים שלנו בכנסת יקבלו - יכולים לעזור להם.
לתרומות לחצו כאן