אם אינכם חובבי מוסיקה וזמר עברי מושבעים, ספק אם שמעתם על להקת "לולה". מדובר בהרכב שהוציא בשנת 2000 את אחד השירים אופטימיים שיש לנו. "הנה הם באים, ימים של שקט", כתבה ירדן בר כוכבא והלחין אבי גרייניק. הבטחה שאחרי הימים הסוערים והמייסרים שדקרו בבשרנו, יבואו ימים טובים ורגועים.
כמו אחרי המבול שזרע הרס עצום, עם תקווה שכשייבש הבוץ העכור יצוץ ממנו עלה של זית.
המלחמה והחזרת החטופים עוררו תקווה דומה, שאחרי הסערה הגיע הרגע להשען לאחור, לנשום עמוק ולתת לפצעים להירפא. רק שקרה בדיוק ההפך. התותחים אולי נדמו פחות או יותר, אבל מכונות ההרס הפנימי, שהושתקו יחסית בזמן המלחמה, הבעירו מנועים והתחילו לעבוד בטירוף.
ואם מישהו חשב שאפשר לנעול את הממ"ד, ולהחנות שוב את האופניים במקלט הציבורי, ליד הארגזים עם הספרים הישנים, מומלץ להמתין.
כי מה שקורה פה בחודש האחרון הוא התמוטטות פנימית מסוכנת, גרועה מזו שהיתה כאן לפני ה-7 לאוקטובר. והיממה האחרונה רק ממחישה איך אנחנו הולכים בעיניים פקוחות לאבדון, לתסריט הכי גרוע שאפשר לדמיין.
אף אחד לא המתין כדי לדעת מה קרה לפצ"רית יפעת תומר ירושלמי, שנעדרה פתאום - האם מדובר בטרגדיה נוראית, קריאה לעזרה, או שיבוש מהלכי חקירה.
שקמה ברסלר מיהרה להספיד אותה כדי להאשים במותה את הימין, שרצח, לתפיסתה, את רבין, שהיום בדיוק מלאו 30 להירצחו. גיא לוי, דובר ליכוד, האשים את היועצת המשפטית לממשלה בטרגדיה, כי מאשימים אותה בהכל. וברגע שנודע שהיא בריאה ושלמה, התחיל מחול משוגע של בהמיות אנושית, שכלל את המשפט הבלתי יאומן "אפשר להמשיך בלינץ'", וזה בדיוק מה ששני הצדדים עשו בכל הכוח, כל אחד הלך לקיצון, למטונף ולפוגע, בלי מעצורים.
זה היה ממשיך ביתר שאת גם היום, אחרי שנעצרה, אלמלא נכנסה לחיינו הבוקר "יד לוחצת יד", פרשת השוחד, לכאורה, בהסתדרות, שלוותה בגל מעצרים גדולת בין רגע הפכה לזירת התנגחות בין תומכי למתנגדי נתניהו, פלוס שמחה לאיד ואש בעיניים סביב מעורבותו של יו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד, בניסיון להפלת הממשלה ומנגד האשמות על תפירת תיקים ועצרי שווא. וזה בלי שאף אחד יודע מה יש בחומר החקירה, מי אשם, אם בכלל. אבל הדין נחרץ.
בשני המקרים האלה תשומת הלב הציבורית אמורה היתה להתמקד בעיקר. בפרשת ההתעללות בעציר הנוחבה ובהדלפת חומרי החקירה החסויים משדה תימן על ידי בכירים בפרקליטות, וכמה חמור אם בכירים בהסתדרות וראשי רשויות וערים לקחו שוחד.
ועל כל זה יש גם את חיים לוינסון, עיתונאי בכיר, שהודה שקיבל 200,000 שקלים לפחות מהחברה של שרוליק איינהורן, זו שמעורבת עד צוואר בחקירת הקשרים האסורים עם קטאר.
נדמה שאין אי אחד של יושר במדינה הזאת. הכל רקוב פה. מערכת המשפט, מוסדות השלטון, לשכות בכירות במגזר הציבורי, ארגוני עובדים, משטרה, עיתונות. מתחת לכל אבן שאתה מרים מסתתרת שחיתות. לא מגיע לנו יותר מערימת המושחתים הזאת, שדואגת לתחת שלה, לכסף ולג'ובים? אנחנו אזרחים שומרי חוק, עד כמה שניתן, אז למה נפלה על הראש שלנו החבורה הדוחה הזאת?
תשושים, שבירים וחלשים יותר
כל מה שקורה כאן עכשיו הוא ריסוק של מה שנשאר פה לפני המלחמה. רק שעכשיו אנחנו תשושים יותר, שבירים יותר, חלשים יותר.
ואתם יודעים מה קורה כשהאויבים שלנו מריחים חולשה? ה-7 באוקטובר.
ולחולשה שלנו יש ריח חזק ורע, והוא מתפשט באוויר של המזרח התיכון במהירות. כמו שאנחנו נראים עכשיו, עם ריסוק המוסדות, הרקבון השלטוני והשנאה בין האזרחים, תוך חודש תיפתח עלינו שוב מלחמה רב-זירתית. אז לכו תנקו את הממ"ד. עוד מעט תבלו בו הרבה.