אין ספק שפרשת מעצר בכירי ההסתדרות בחשד לשחיתות מתמשכת, מטלטלת את המדינה כולה ובמיוחד את הגוף הגדול הזה, שמשמש כארגון יציג של עובדים רבים (לרבות עובדי המדינה, עובדי חברות ממשלתיות וחברות במגזר הפרטי) ויהיו לה השלכות עתידיות בלא מעט מישורים. חלק מההשלכות יהיו מיידיות, וחלק בעתיד היותר הרחוק. אבל ברור שלאחר חשיפת הפרשה הזו ההסתדרות תיראה אחרת מאשר עד היום.
ברמה המיידית: להסתדרות יש תפקיד ומעמד חשוב במשק. היא הארגון הגדול ביותר, צד להסכמים קיבוציים כלליים שחלים על כלל עובדי המשק ועל ענפים שלמים. כאשר בכיריה במעצר או חשודים בפלילים, לא ברור כיצד תוכל להמשיך לייצג את העובדים שהם חבריה, וגם את אלו שאינם, אבל מחויבים לשלם לה דמי טיפול או שכפופים להסכמים שחתמה ולצווי הרחבה שהוצאו על הוראותיהם.
על פניו, הפתרון הנכון הוא מינוי נאמנים מטעם בית משפט מחוזי או כונס נכסים זמני לניהול ענייני ההסתדרות ולפיקוח על החלטותיה במישור המקצועי והכספי. קיימת כמובן אפשרות להשאיר להסתדרות להחליט לאשר ליו"ר ולשאר הבכירים המעורבים להמשיך לכהן בתפקיד עד לסיום החקירה או העמדה לדין, אבל בעיניי זה פחות סביר ברמה הציבורית.
במרבית מדינות ה-OECD יש חובות דיווח ומנגנוני בקרה קשוחים על פעילות כספית וציבורית של ארגוני עובדים. אי הגשת דוחות מפורטים, שימוש לא ראוי בכספי החברים או מינוי שלא על פי התקנון, מביאים להשעיית פעילות ושלילת הייצוג (באופן זמני או קבוע) מארגון עובדים.
אצלנו, מאידך, בעת שנחקק חוק העמותות ב-1980, נקבע בו במפורש כי ארגון עובדים מחויב להירשם כעמותה. רק שנים לאחר מכן, ב-2018, חתם השר גדעון סער על תקנות השקיפות והחיל פיקוח חלקי על פעילות ארגוני העובדים שאינם עמותות.
עדיין, התיקון מלא חורים ופשרני, ואין פיקוח על פעילות וכספי קרן השביתה של ההסתדרות, שמחזיקה בסכום עצום של כסף מדמי החבר ומדמי הטיפול. לקרן יש תקנון, אבל הוא נסתר מעיניי הציבור. לא ברור מי מקבל משם את הכסף, באילו תנאים, כמה כסף יש שם, מי מחליט על החלוקה לשובתים או האם הכסף בכלל מגיע לשובתים או לאחרים? שום דבר לא מבוקר על ידי מבקר המדינה, כיוון שההסתדרות החריגה את עצמה מכך.
עניין נוסף הוא המינויים: כגוף מעין ציבורי, הליכי מינוי לתפקידי מפתח במוסדות ההסתדרות או גופים מטעמה, חייבים להיות מבוקרים, מוגבלים וכפופים לכללים נוקשים. למשל, בגופים ציבוריים חל איסור על מינוי קרובי משפחה לעבודה, בפרט כאשר קיימת כפיפות בין תפקידיהם (האחד ממונה ישירות או בעקיפין על האחר). כמעט כל תפקיד בכיר דורש פרסום מכרז, מתמנה ועדת איתור והגורם המחליט ביחס למועמדים הכשירים ומדרג אותם חייב להיות ניטרלי ולא בעל קרבת משפחה למי מהמועמדים.
ההסתדרות הייתה צד להליכים משפטיים רבים בחברות ממשלתיות, בהם התנגדה לעיקרון של איסור מינוי קרובי משפחה בחברות ציבוריות. עם זאת, לאור הוראות התקשי"ר ורשות החברות, ולאור פסיקה מפורשת של בתי הדין לעבודה וביהמ"ש העליון, היא נדרשה להכפיף את עצמה לעיקרון זה בחברות בהן ייצגה (כגון נמל אשדוד, חברת החשמל, רשות שדות התעופה ועוד). אלא שבתוך ביתה שלה, היא פטרה עצמה מהעיקרון המתחייב.
שתי דוגמאות בולטות לכך הם מינויה של עו"ד רוית דום, אשתו של היו"ר לשעבר עופר עיני, כמנכ"לית רשת עמל, שלא ברור בכלל אם התקיים מכרז לתפקיד, ובחירתה של הילה קניסטר, אשתו של היו"ר הנוכחי, למנכ"לית עמותת שחר-און, שמקבלת מדי שנה תקציב עצום. עולה השאלה, האם היא הייתה רשאית לעמוד לבחירות, בזמן שהיא אשתו של יו"ר הארגון?
ולבסוף, כהונתו הכפולה של יו"ר ההסתדרות - הן כיו"ר ארגון העובדים והן כיו"ר החברה הכלכלית של ההסתדרות, שמנהלת את נכסיה הרבים (חברת משען, מעונות היום וכפרי הנוער שבבעלותה, שטחי הנדל"ן היקרים שהיא מחזיקה בהם, ועוד). מדובר בניגוד עניינים מובנה. את זה צריך להפסיק.
הכותבת היא מייסדת משרד עורכי הדין דפנה שמואלביץ ושות' העוסק בדיני עבודה ומייצג מעסיקים גדולים.