כמו בכל אירוע גדול שמצריך אבטחה רפואית, גם לפסטיבל "נובה" התכוננו העובדים של חברת יוסי אמבולנס כמו למבצע צבאי קטן. הם יצאו לסיורים מקדימים כדי לקבוע היכן יוקם בית חולים שדה ברמה של חדר מיון, עם רנטגן נייד, מוניטורים וציוד חירום, ואיפה יוצבו ארבעת האמבולנסים וניידת הטיפול הנמרץ. הכל היה מתוקתק ומתוזמן, כולל שלושה סבבים של צוותים - עשרה עובדים בכל סבב - עם ישיבות חתך ופיקוח מצולם של מטה החברה בחיפה.
עד שהסבב השלישי התחיל את המשמרת שלו, הכל עבר חלק, למעט אירועים רפואיים שגרתיים פה ושם. ואז, בשש וחצי בבוקר, קיבל אילון שפרבר (38), מנכ"ל יוסי אמבולנס, טלפון מהצוות בשטח. שבת בבוקר, חג, ארבעה ילדים קטנים - והוא נכנס לאוטו וטס לעבודה.
"אני גר בקריית מוצקין, אז לא היו אצלנו אזעקות", הוא מספר. "ובדרך כלל, כשאני מקבל שיחה כזאת, אני יודע שיש קטסטרופה, כי יש היררכיה של מנהלים לפני שמגיעים אלי. על הקו היה אלי, פראמדיק שעובד אצלנו שנים ומכיר אותי אישית, כולו נרגש, הדברים יוצאים לו לא ברור. אני מבקש ממנו לנשום. הוא אומר: 'תוקפים אותנו. צונחים עלינו מחבלים. יש חדירה'. הבנתי שהתחילו להגיע אנשים מהסביבה למתחם המסיבה, כי אנחנו היינו בית החולים היחיד בסביבה.
"אני מנסה להבין מה זה אומר. פותח טלוויזיה ורואה את הטנדרים הלבנים. אחרי חצי דקה אני שומע יריות בטלפון ברקע. תוך רגע מתחיל בליץ של שיחות. יש לנו שלושה מוקדי שליטה ובקרה והם קיבלו שם קריאות מעובדים שנמצאים בשטח וממשפחות מודאגות. אנחנו התחלנו את המלחמה מהרגע הראשון.
"במקביל, התחלתי לקבל טלפונים ממערכת הבריאות ומערכת הביטחון. אנחנו ספקים של משרד הביטחון, משרד הבריאות וקופות החולים. ביקשו ממני להסיט אמבולנסים למחוז דרום. יצרתי קשר עם אחראי המשמרת במשל"ט המרכזי שלנו בחיפה, והוא הסביר לי שהם מטרגטים את השטח בזמן אמת, רואים בכל מהמצלמות בלייב ומקפיצים את האמבולנסים והניידות שלנו בקוד מיוחד כדי שיעברו במרכזים, יאספו צוותים וייצאו דרומה.
"בגלל שאנחנו מפעל חיוני ואנחנו מנפיקים רישוי לנשקים פנים־ארגוניים, אנחנו מחמשים את הצוותים. קנינו קסדות ו-וסטים קרמיים לכל הצוותים, במימון שלנו בלבד, בלי תמיכה של אף משרד ממשלתי. ואני אומר את זה בצער עמוק. אף שאנחנו חברת האמבולנסים הפרטית הגדולה בישראל, אנחנו לא מוכרים בכלל. הוצאנו למעלה מ-150 אמבולנסים וניידות טיפול נמרץ".
מפרקים תחבושות
הוריו של אילון, יוסי שפרבר ז"ל ואשתו גאולה איבון, הקימו את חברת יוסי אמבולנס בחיפה של שנות ה-70, עם אמבולנס אחד ורעיון פשוט ופורץ דרך: להנגיש שירותי חירום רפואיים בכל מקום ובכל שעה, ולשבור את המונופול של מד"א. בחלוף השנים החברה גדלה ופיתחה מודל שירותי הצלה וניוד רפואי פרטי, שהיה חדש לחלוטין בישראל. ב-2008, אחרי פטירתו של שפרבר, המשיכה רעייתו להוביל את הקבוצה, ואליה הצטרפו שלושת הילדים עומר, אילון ואופק.
יוסי אמבולנס מפעילה צי של יותר מ-170 אמבולנסים וניידות טיפול נמרץ ומעסיקה מעל 400 עובדים, בהם רופאים, פראמדיקים ואחיות. היא מספקת שירותי רפואה בקהילה, רופא עד הבית, טלרפואה, פינוי רפואי, מפעילה מערך לחצני מצוקה, ובעלת שיתופי פעולה טכנולוגיים מתקדמים כולל הפצת מוצרי ניטור רפואי חכם, ליווי פצועים מחו"ל בחזרה לישראל, ונותנת שירותים לקופות החולים, ומספקת שירותים למשרד הבריאות, משרד הביטחון וצה"ל.
החברה מייצרת את הרכבים ואת מערכות הציוד בעצמה, במוסך ייעודי. אחרי 7 באוקטובר, הזמין ממנה צה"ל ניידות טיפול נמרץ ממוגנות, שנבנו על מרכב של "טיגריס" של פלסן סאסא, כדי שיוכלו להיכנס לעומק הלחימה. בנוסף לכל אלה, כאמור, החברה מספקת גם שירותי אבטחת אירועים המוניים כמו המידברן ומסיבת יוניטי שהתקיימה ברעים שבוע לפני הנובה.
"בשבע בבוקר כבר הייתי במשל"ט בחיפה", חוזר שפרבר לאותו בוקר נורא. "השארתי את המשפחה לבד בבית, כשאנחנו במרחק של חצי שעה מזרעית, ואין לאף אחד עדיין מושג אם תהיה גם תקיפה מצפון. חילקנו בינינו את העבודה - מי מתעדכן מול כוחות הבטחון, בתי החולים והמשפחות של העובדים בנובה. הפעלנו קשרים בדרג הפיקודי והמדיני, איתם אנחנו עובדים בשוטף, וכולם החזירו את השאלות אלינו. לא היה לאף אחד מושג. לפי הזווית של האמבולנסים, הבנו שמחבלים נסעו בהם".
בשעה 7:30 בבוקר נותק הקשר בין המשל"ט לעשרת העובדים שהיו בשטח. "השיחה האחרונה הייתה עם הפראמדיק יניב ריז, שאמר שהם רואים חולייה ושהוא נאלץ לסגור את הטלפון כדי שלא ישמעו אותו. כל אחד ברח לנפשו. בצד השני עוואד דראושה, פראמדיק ונהג אמבולנס, שהיה מצוות לריז, הודיע שנפצע מירי ושהוא מטפל בנפגעים תחת אש. כמנכ"ל החברה אני מבין שאני חייב להתעשת ולנהל את האירוע".
הטלפון מריז היה האינדיקציה הראשונה עד כמה המצב חמור. בינתיים המוקד הטלפוני של יוסי אמבולנס הפעיל חמ"ל עם 100 עמדות פעילות, ואז התקבלה שם שיחה מענבל ז'ורנו, אמא של קרין ז"ל, שסיפרה על סרטון שבו רואים אותה מסתתרת באחד האמבולנסים. בסביבות 9:00 יוצא סרטון נוסף שבו רואים מבלים מסתתרים בניידת טיפול נמרץ צהובה של החברה. "רואים שם את הילדים מפרקים תחבושות ומטפלים בעצמם. בדיעבד אנחנו יודעים שהעובדים שלנו פרקו ציוד וסחבו אותו עליהם, והאחות שהייתה במתחם פיזרה את כולם לכל הכיוונים, כדי שיוכלו לתת עזרה לכמה שיותר אנשים בסביבה.
"באזור 8:30 כבר הגיעו לשם מחלקות שלמות של מחבלים. כל אחד נמלט לבד. ב-12:00 התקשר אחד העובדים, סיפר שהוא מתחבא מתחת לטנק, וביקש שנודיע למשפחה שהוא אוהב אותם. רק בערב התחילו להגיע שיחות מכמה חבר'ה שהצליחו להגיע לאזורים בטוחים. חוסר אונים, טירוף, מציאות על גבול הפסיכודלית.
"אנחנו חברה שמספקת שירותי ויסות שניוני. זאת אומרת שאנחנו מקבלים הנחיות ממערכת הבריאות לפנות חולים בין בתי החולים במרכז ובצפון, וזה אחרי עשרות ניודים ראשוניים של פצועים מהשטח. הייתי מתוסכל בתוך האירוע הרגשי, עם דאגה ומתח נוראיים, תוך כדי שאני ממשיך לשמור על תפקוד מקצועי בהצלת חיים".
עוואד סירב להתפנות
בסביבות הצהריים הגיעו אינדיקציות שמשהו נורא קרה לעוואד. "לא ידענו אם הייתה חטיפה או רצח, אבל קיבלנו הודעות שראו אותו רץ לעזור לפצועים ושמישהו צעק לו שיברח ושיוריד את החולצה של הפראמדיק כדי שלא יזהו אותו, אבל הוא לא עצר עד הרגע האחרון".
עוואד דראוושה ז"ל גדל בכפר איכסאל למשפחה מוסלמית, והיה גאוות המשפחה, שהקיפה אותו באהבה עמוקה. הוא חלם להיות רופא, התחיל ללמוד רפואה בגיאורגיה, אבל נאלץ לחזור לארץ בגלל הקורונה. בינתיים עבד מדי פעם כפרמדיק והתנדב באיחוד הצלה. במשך חמישה ימים נאחזו הודא ומוסא, הוריו בתקווה שהוא בין הניצולים מהטבח. אצל יוסי אמבולנס התחיל לעבוד שנתיים לפני שנרצח, ליווה טיולים ועבד באירועים גדולים שדרשו נוכחות צוות רפואי ואמבולנס. כך היה גם בנובה.
ביום חמישי הוא נסע לחיפה ומשם המשיך באמבולנס למקום האירוע. אביו סיפר שהוא צלצל הביתה כשהגיע לשם, ואמר שהוא עם אנשים נחמדים, הם יושבים לאכול ואחר כך עובדים כל הלילה. הוא כבר היה באירועים כאלה, בסביבות 12 בצהריים בשבת הוא היה אמור לסיים את המשמרת. כשהתחיל ירי המחבלים, הוא הספיק להתכתב עם המנהל שלו, שהורה לו להתפנות מיד, אבל עוואד סירב ויצא לטפל בפצועים, עד שנורה למוות ליד במת הדי-ג'יי.
נציג מהנהלת החברה עמד בקשר ישיר עם בני משפחת דראוושה המוטרפים מדאגה, שהתקשרו שוב ושוב כדי לדלות מידע. "היינו הכתובת היחידה", אומר שפרבר. "אנשים ששלחו את היקר להם, ומבינים שהוא לא הולך לחזור. לקראת השעה 15:00 אנחנו יודעים שכולם ניצלו, חוץ מעוואד שלא יצר קשר. העובדים מהמסיבה מגיעים לבאר שבע. אין לנו מושג מה קרה באמבולנס. הראו לנו סרטון שבו רואים את עוואד ויניב אומרים שהאמבולנס נחטף. בערב אנחנו מתחילים לקבל מידע מחבר'ה שניצלו, שבוצע ירי כבד לעבר ניידת הטיפול הנמרץ הצהובה, וזהו.
"יום למחרת יצא צוות גדול של אנשי הנהלה עם רכבי גרר, כחלק מהיותנו מוסך שמטפל ברכבים שלנו, כדי לחלץ את האמבולנסים. אנחנו יודעים שאנחנו בקטסטרופה, ויש שם אמבולנסים שיכולים לסייע לצבא, נכס לאומי. הם נחשפים לזוועות. שלושה מתוך ארבעת האמבולנסים חוזרים מחוררים. הניידת איננה.
"גם למחרת אין לנו מושג מה קרה שם, אבל לא מוצאים אותה, כי יש באזור הרבה רכבים שרופים. ואז גורמים בטחוניים מדווחים על רכב הצלה שרוף. לא ידענו כמה ילדים היו בתוכו ומעוואד אין סימן. רק שבעה חודשים אחרי האירוע, ואחרי שנאספו דגימות דנ"א שאומתו, התברר שהיו שם 20 ילדים שהסתתרו בה, שניים יצאו ממנה ו-18 מצאו בה את מותם".
הניידת הצהובה של יוסי אמבולנס תיזכר לעד כ"אמבולנס המוות". שלדת הרכב השרוף, עליו ירו המחבלים טילי אר.פי.ג'י בשעה 9:00 בבוקר, מוצבת כגל עד לנרצחים, ששניים מהם, ששרידיהם לא זוהו, נקברו בקברי אחרים בטעות. לפני שבוע חנכו ביוסי אמבולנס 18 אמבולנסים שנושאים את שמם, תמונתם והקדשה ממשפחתם של כל אחד מהנרצחים, שמספרים את סיפור חייהם. האמבולנס הממותג הראשון, שממנו נולד מיזם ההנצחה הזה, הוקדש לעוואד ז"ל, ונחנך ביולי 2024, בסיום קורס חובשים ונהגי אמבולנס.
"מ-7 באוקטובר אנחנו באירוע הזה, מלווים את העובדים ששרדו, עם ליווי וטיפול פסיכולוגי מטעמנו. נשיאת החברה, אמא שלי, פסיכותרפיסטית מוכרת של משרד הבטחון ואגף השיקום, לקחה על עצמה את הקשר האישי מול השורדים ומשפחתו של עוואד", מסכם שפרבר. "חלק מהם חזרו לעבוד אחרי כמה חודשים. שניים, שסובלים מקושי נפשי בעקבות הטראומה, לא חזרו לעבודה".
ובטקס שנערך במתחם החברה בחיפה אמר שפרבר: "האמבולנס ההוא היה סמל לשבר, ואנחנו בחרנו להפוך אותו לסמל של תקומה. זו הדרך הנכונה להנציח דרך עשייה, דרך הצלת חיים, דרך אהבת אדם. כל אמבולנס שיצא מכאן הוא נר חי לזכרם של היקרים שנגדעו".