בית משפט השלום בירושלים קיבל תביעה חריגה, וחייב אב לשלם את מלוא חוב המזונות של בנו, בתוספת פיצויים והוצאות, לאחר שקבע כי האב היה מעורב באופן פעיל ושיטתי בהברחת נכסים והכנסות של הבן. גרושתו של החייב ניסתה במשך שנים לגבות את חוב המזונות מבעלה לשעבר, אך לטענתה נתקלה ב"מחול של הסתייגות-רבתי" מצד משפחת הגרוש במטרה לסכל את הליכי הגבייה.
הגרושה טענה כי האב והבן החייב ביצעו "מערכת מתוכמת של שקרים והחלפת זהויות" כדי להבריח את רכוש הבן. היא טענה כי האב הכשיל הליכי הוצאה לפועל שונים, וכי הבן פעל תחת כסות עסקית של אביו, בעל תיק עוסק מורשה של האב. לטענתה, הבן השתמש בעסק זה כדי להסתיר את הכנסותיו מעבודתו כנהג הסעות וכשחקן בהפקות, כאשר האב אף איפשר לבנו להשתמש בשמו הפרטי, במספר תעודת הזהות שלו, בחתימתו הסרוקה ובפרטי חשבון הבנק שלו לצורך הפעלת העסק וקבלת תשלומים.
מנגד, האב טען כי מטרת התביעה היא להטריד אותו, וטען כי הוא אדם קשיש וישר דרך. הוא הכחיש קשר ישיר לעסק, וטען כי בנו "לא שימש כעובד" פרט למקרים נדירים. האב טען שהגרושה מנסה לסחוט אותו ולגבות ממנו את חוב המזונות של בנו באופן ציני. הוא הוסיף כי הסתלקות הילדים מהירושה לאחר מות האם נעשתה מרצון כדי שהנכסים יועברו במלואם אליו.
בית המשפט קבע כי האב והבן פעלו במכוון בדרכים מתוחכמות כדי להסתיר את הכנסותיו ונכסיו של הבן-החייב. בית המשפט קבע כי הוכח שהבן השתמש בשם העסק של אביו ובמספר העוסק המורשה כדי לקבל הכנסות עבור עבודות שונות, תוך שימוש בשם אביו ומספר תעודת הזהות שלו. בנוסף, פעלו השניים להברחת ירושה: לאחר פטירת האם, הגרושה פעלה לעיקול זכויותיו של הבן בעיזבון. בתגובה, האב נסוג מהליך רשם הירושה והעביר את הדיון לבית הדין הרבני מבלי לגלות שהוטלו עיקולים, וזאת על מנת שכל עשרת הילדים יסתלקו באופן פורמלי מהעיזבון וכל הנכסים יעברו לבעלותו המלאה של האב.
בית המשפט דחה את טענות ההגנה וקבע כי גרסאות האב והבן "התאפיינו במחול של הסתייגות-רבתי משיתוף פעולה כן ומלא עם ההליך המשפטי", ועדותם של השניים נמצאה לא מהימנה. בית המשפט נימק את פסיקתו בקביעה כי העסק "של האב שימש בפועל כחזית עסקית של הבן, ואפשר לו לקבל הכנסות במטרה להסתירן". בנוסף, נקבע כי ההליך של שינוי ערכאת הדיון בעניין הירושה ו"הסתלקות" הבן מהעיזבון נעשה במטרה "לסכל את הגבייה". הפסיקה קובעת כי האב-הנתבע "נטל חלק ישיר ופעיל בביצוע פעולת הברחה במרמה", ועל כן הוא נושא באחריות לחובות בנו כלפי הגרושה.
בית המשפט חייב את האב לשלם לגרושה מעל לחצי מיליון ש"ח, הכוללים את חוב המזונות על סך כ-350 אלף ש"ח, פיצוי ענשי על סך 75 אלף ש"ח והוצאות משפט ושכר הטרחה של הגרושה בסך כ-100 אלף ש"ח.
עו"ד שי שמש, ממשרד כהן שמש, שמתמחה בחדלות פירעון וליטיגציה מסחרית, מסביר כי "כעורך דין הפועל בתחום האזרחי-מסחרי ובהליכי הוצאה לפועל, אני רואה בפסק הדין דוגמה מובהקת להרחבת אחריות כלפי מי שמסייע לחייבים לסכל גבייה. בית המשפט קבע כי גם מי שאינו צד ישיר לחוב, אך פועל באופן שיטתי להברחת נכסים או להסתרת הכנסות, עשוי להישא באחריות מלאה לתוצאות.
"מדובר בהכרעה חשובה, שכן היא משקפת גישה מהותית ולא טכנית: לא בוחנים רק את מי שעל שמו רשום העסק או החשבון, אלא את מי שמפעיל בפועל את המנגנון הכלכלי ומאפשר את ההתחמקות. בכך, בית המשפט מחזק את עקרון תום הלב ואת תקנת הציבור, ומבהיר כי אין חסינות למי שמשתף פעולה עם חייבים בהברחת רכושם.
"לדעתי, פסק הדין צפוי לשמש גורם מרתיע במקרים דומים של הברחת נכסים בתוך המשפחה, ולהעניק בידי הזוכים כלי נוסף למאבק בחייבים מתוחכמים. הוא גם מחזק את תפקידה של מערכת ההוצאה לפועל ככלי אפקטיבי לאכיפת זכויות ולא כאמצעי חסר שיניים".