פנסיונרית כבת 71 מירושלים, שניסתה לחצות לפני כשנתיים את צומת הרחובות ירמיהו ושמגר בשעת לילה, איבדה את שיווי משקלה ונחבלה קשות במרפקה. לטענת האישה, התאונה ארעה כתוצאה מקרקע משובשת שכוסתה בחצץ ובאבנים, שהצטברו באזור מעבר חצייה עקב עבודות בנייה.
ממקום התאונה פונתה לסניף "טרם" של קופת חולים, ומיד אחר כך לחדר המיון בבית החולים שערי צדק, שם אובחן לה שבר. לאחר הניתוח הופנתה האישה לטיפולים רפואיים ופיזיותרפיה, אך חרף כך המשיכה לסבול מפגיעה תפקודית קשה במרפק, לצד כאבים מתמשכים.
בעקבות האירוע פנתה האישה לעורך הדין איתמר בן עמי, אשר הגיש בשמה תביעה נזיקית נגד עיריית ירושלים, ותביעה לתגמולים סיעודיים מהמוסד לביטוח לאומי.
בתביעה נגד העירייה תיאר עו"ד בן עמי את המקום בו אירעה התאונה כצומת מרכזי ומסוכן. לדבריו, בשעות הלילה המקום ניכר בתנועה סואנת, תאורה לקויה, ובעת התרחשות התאונה, גם הרמזור המוצב בצומת לא פעל. חרף כך, לא נשלח אף אדם שיכווין את הולכי הרגל או שיזהיר אותם מפני המפגע.
בתביעה נטען כי התאונה התרחשה במקום המצוי בתחומי העיר, במקטע כביש, מדרכה ומעבר חצייה הנמצאים באחריות עיריית ירושלים מבחינת תחזוקה, בטיחות וניקיון.
לפי הנטען, העירייה לא דאגה למנוע את הצטברות החצץ והאבנים באזור מעבר החצייה, לא הציבה שלטי אזהרה, לא גידרה את המפגע ולא דאגה לתאורה נאותה. עוד נטען כי לא בוצעו בדיקות תקופתיות ופיקוח סביר על תקינות המדרכות ומעברי החצייה, ומשום כך נוצר מפגע מסוכן להולכי הרגל.
עו"ד בן עמי ביקש להטיל על העירייה אחריות לנזקיה של מרשתו, תוך הסתמכות על הכללים המשפטיים המאפשרים להעביר את נטל ההוכחה לידי המחזיק במקרקעין כאשר הנזק נגרם מנכס המצוי בשליטתו המלאה. לדבריו, הנפילה נבעה ממצב מסוכן שנוצר במקום שבו אמורה הייתה העירייה להבטיח הליכה בטוחה להולכי רגל.
בתביעה נטען כי האישה, פנסיונרית ללא הכנסה מעבודה, סובלת מנזקים משמעותיים בעקבות התאונה, ובהם כאב וסבל, עוגמת נפש, אובדן הנאות החיים, והוצאות רפואיות עתידיות. עוד נטען כי לפני התאונה היא לא נזקקה לעזרה סיעודית כלל, ואילו לאחריה היא הפכה למוגבלת מאוד בתפקודה, סובלת מכאבים מתמשכים ומהגדלה ניכרת בהוצאות הרפואיות. מצבה התפקודי, כך נטען, לא ישוב לקדמותו.
במוסד לביטוח לאומי הכירו בתובעת כזקוקה לסיוע מוגבר בעקבות האירוע, והיא החלה לקבל מהמוסד גמלה סיעודית חודשית.
בתגובה לתביעה, הגישה העירייה לבית המשפט חוות דעת אקטוארית, אשר בחנה את היקף גמלת הסיעוד המגיעה לתובעת מהביטוח הלאומי לעבר ולעתיד.
חוות הדעת התבססה על נתוני הביטוח הלאומי, והניחה כי לאישה אושרו רמות שונות של תלות לאורך תקופה של מספר שנים, ובהמשך אושרה לה גמלת סיעוד ברמת תלות קבועה לכל חייה. החישוב האקטוארי העריך את סכום גמלת הסיעוד המהוון לעבר ולעתיד במאות אלפי שקלים, נכון לשנת 2025.
בהודעות אותן הגישה לבית המשפט, טענה עיריית ירושלים כי יש לנכות מכל סכום שייפסק את מלוא תגמולי הביטוח הלאומי אותן מקבלת האישה ועתידה לקבל בגין התאונה, לרבות גמלת הסיעוד.
העירייה הפנתה לפסיקת בית המשפט העליון בעניין חובת ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי במקרים מסוג זה, וטענה כי אלא אם תוכיח התובעת שחלק מן התגמולים נובע מליקויים אחרים שאינם קשורים לתאונה, יש לנכות את כולם. עוד נטען כי אם חלק מן העזרה הסיעודית נובע ממחלות או פגיעות אחרות, יש להפחית גם את רכיבי הפיצוי בגין עזרה שנפסקו במסגרת התביעה.
בנוסף ציינה העירייה כי התובעת הייתה מעורבת בתאונת דרכים בשלב מאוחר יותר, וביקשה מבית המשפט להורות לה להמציא פרטים על ההליך שנוהל בגין תאונה זו, כדי למנוע מצב של פיצוי כפול על אותם ראשי נזק.
בהתאם לחוות הדעת האקטוארית טענה העירייה כי התובעת קיבלה מהביטוח הלאומי עשרות אלפי שקלים מעת התאונה, וצפויה, לפי חישוב אקטוארי, לזכות בכ-150 אלף שקלים נוספים.
עוד הגישה עירית ירושלים חוות דעת רפואית של ד"ר שמואל וייס, שקבעה לתובעת 15% נכות בלבד על הפגיעה במרפק, ונכות נוספת בגין הצלקת. ובנסיבות אלה טענה כי תקבולי הביטוח הלאומי "בולעים", וגבוהים יותר מהנזק שנגרם לתובעת ועל כן יש לדחות התביעה כנגד העיריה.
לאחר התנהלות דיונית ממושכת הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו תפצה העירייה את האישה בסכום כולל של 70 אלף שקלים, מעבר לתקבולי הביטוח הלאומי, וזאת מבלי להכיר באחריותה לאירוע, תוך סילוק באופן סופי ומוחלט תביעות עתידיות של האישה נגד העירייה וגורמים נוספים הקשורים לתאונה.
הסכם הפשרה הובא לאישורה של השופטת מירית פורר מביהמ"ש השלום בירושלים, שנתנה לו תוקף של פסק דין, תוך מתן פטור לצדדים מתשלום אגרות וצו הוצאות.
לדברי עו"ד בן עמי, המקרה מוכיח שגם כאשר הנפגעים הם קשישים, שאינם סובלים לכאורה מאובדן הכנסות, עקב פרישתם לפנסיה, עדיין יכולים להיפסק לזכותם פיצויים משמעותיים ביותר, המצטברים יחד עם תגמולי המוסד לביטוח לאומי בלמעלה מ-250 אלף שקלים.