מקרה הסתלקות של נכדה בת 16 מעיזבון סבתה, מעורר שאלה עקרונית ומהותית בדיני ירושה: מהם גבולות התוקף של תצהיר הסתלקות כאשר הוא נחתם בידי קטין, ומהי מידת הפיקוח שעל מערכת המשפט להפעיל במקרים כאלה?
הפרשה, שהתבררה בפני בית המשפט לענייני משפחה, הסתיימה בביטול תצהיר ההסתלקות והחזרת חלקה של הנכדה בירושת סבתה. הנימוקים שנקבעו בפסק הדין מלמדים על כשל מהותי בהליך, במיוחד בכל הנוגע לעקרונות שיש רצון אמיתי לוותר על הירושה, יש גילוי מלא והבנת משמעות הפעולה המשפטית.
הנכדה, יתומה מאב, הובאה על-ידי דודיה לחתום על תצהיר הסתלקות מהעיזבון. ההסתלקות הוצגה לה כהליך פשוט, ללא פירוט או הסבר מלא של היקף הזכויות שהיא מוותרת עליהן - זכויות בנכסי נדל"ן משמעותיים: דירה בחולון ונכס מסחרי בתל אביב. לא ניתן לה ייעוץ משפטי, לא נכחה דמות נייטרלית, ולא הוסבר לה כי היא רשאית לקבל חלק מהירושה מכוח ירושת אביה המנוח. הכשל המהותי הוא בהיעדר גילוי, היעדר הבנה ויחסי תלות.
בית המשפט קבע כי החתימה אינה משקפת רצון חופשי ומושכל. לפי פסק הדין, מכיוון שלא הובהר לקטינה מהו שווי הזכויות, לא הוסבר מה משמעות ויתור על שליש מן עיזבון הסבתא.
הדודים - הנהנים הישירים מהוויתור - לא עמדו ב"חובת הגילוי" כלפיה, וההסתלקות הוצגה כפעולה טכנית ולא מהותית.
הקביעה המרכזית בפסק הדין הייתה שהנסיבות מצביעות על הטעיה או טעות מהותית, המצדיקה ביטול לפי דיני החוזים החלים מכוח סעיף 61 (ב) לחוק החוזים. טענת העושק נדחתה, אך הובהר כי הפגם המהותי מתמקד בחוסר ידיעה אמיתי של הקטינה על מהות זכותה.
עו"ד יעל בן דוד שמלצר, שמשרדה מתמחה בדיני משפחה צוואות וירושות, מסבירה כי חובת הגילוי עולה מדרגה כאשר מדובר בקטין, וכי תצהיר הסתלקות הוא פעולה חד-צדדית פורמלית - אך מהותו חוזית. כאשר יש פערי כוח מובהקים בין הצדדים, כמו במקרה של קטין מול בני משפחה בוגרים הנהנים מהוויתור, נדרשת רמת זהירות מוגברת.
לדבריה, לפי פסקי הדין שניתנו בעבר, יחסי אמון משפחתיים יוצרים חובת גילוי רחבה יותר מאשר בין זרים. במקרה זה, הדודים ידעו או היו צריכים לדעת כי הנכדה אינה מבינה את מלוא המשמעות הכלכלית והמשפטית של חתימתה.
בית המשפט הדגיש כי בנסיבות כאלה, גם אם החתימה נעשתה בנוכחות עורך דין שערך את התצהיר, אין בכך כדי להשלים את הפער המהותי בהבנה. ההגנה על קטינים אינה מתמצה בחתימה על מסמך אלא מחייבת וידוא ממשי של הבנה ורצון חופשי.
לדברי בן דוד, "הפרשה מעלה את הצורך בהעמקת הפיקוח של המדינה, במיוחד כאשר מדובר בקטינים: חובה לוודא שהקטין מבין את המשמעות הכלכלית של הוויתור, חובה לאפשר ואף לחייב ייצוג משפטי ניטרלי במקרים של הסתלקות משפחתית, חובה להפעיל שיקול דעת עצמאי מצד רשם הירושה או בית המשפט, ולא להסתפק במראות עין. כאשר בעל עניין - כמו דוד הנהנה מההסתלקות - הוא גם זה שמניע את הקטין לחתום, הפיקוח חייב להיות כפול, אחרת נוצר פוטנציאל ממשי לניצול".
בית המשפט ביטל את תצהיר ההסתלקות וקבע כי הנכדה זכאית לירושת שליש מעיזבון סבתה. ההכרעה מתבססת על עיקרון יסוד: הסכמה שאינה מודעת או שאינה מבוססת על גילוי מלא - אינה הסכמה תקפה.
בן דוד מוסיפה כי "פסקי הדין שניתנו בעבר מגינים על קטינים מפני ויתורים בלתי מודעים ומציבה רף גילוי גבוה במצבים בהם נהנים מהוויתור גורמים משפחתיים מבוגרים ובעלי השפעה".