דו"ח חדש שפורסם על ידי מרכז אדוה וקרן פרידריך אברט, מציג נתונים מטרידים על שוק העבודה הישראלי. מהמסמך, שנכתב על ידי ד"ר אלינה רוזנפלד, עולה כי פערי השכר בין גברים לנשים נותרו יציבים וגבוהים, ללא שינוי ממשי בעשורים האחרונים.
"פערי השכר המגדריים בישראל לא הצטמצמו בשני העשורים האחרונים", נכתב. הנתונים מראים כי בשנת 2005 עמד פער השכר החציוני על 21.9%, נתון שכמעט זהה לרמתו בשנת 2022, העומדת על 20.8%. קיפאון זה ממקם את ישראל במקום הרביעי והלא מחמיא בדירוג המדינות בעלות פערי השכר הגבוהים ב-OECD.
פרדוקס ההשכלה: פערי השכר רק מתרחבים
אחת המסקנות המפתיעות בדו"ח נוגעת לקשר שבין השכלה לשכר. על אף שנשים משכילות יותר מגברים בממוצע, הדבר לא מתרגם לשוויון בתלוש המשכורת. בקרב האוכלוסייה היהודית, 53% מהנשים מחזיקות בהשכלה אקדמית לעומת שיעור נמוך יותר בקרב הגברים, ובקרב האוכלוסייה הערבית 44% מהנשים הן אקדמאיות לעומת שיעור נמוך משמעותית בקרב הגברים.
למרות זאת, "פערי השכר המגדריים מתרחבים עם העלייה ברמת ההשכלה". הדו"ח חושף נתון מדהים: בעוד שפער השכר בקרב שכירים ללא תעודת בגרות עומד על 27%, בקרב בעלי תואר שני ומעלה הפער מזנק ל-35%.
הסיבה לכך נעוצה בהסללה מקצועית. הדו"ח מסביר כי "תחומי העיסוק שיש בהם ייצוג גבוה לגברים מתוגמלים בשכר ממוצע גבוה יותר בהשוואה לאלו שיש בהם ייצוג גבוה לנשים". נשים מרוכזות במקצועות חינוך וטיפול, הנתפסים כ"המשך ישיר לתפקידן המסורתי בחיק המשפחה", ולכן הכישורים הללו "זוכים להערכה נמוכה יותר בזירה הכלכלית".
"קנס האימהות"
"קנס האימהות" והרצפה הדביקה הדו"ח מצביע על ההורות כנקודת מפנה קריטית. המונח "קנס האימהות" מתייחס לפערים הנוצרים סביב לידת הילדים. הנתונים מראים כי "שיעור התעסוקה בקרב אימהות חדשות צונח לאחר הלידה... לעומת זאת, לידת תינוק לא גוררת כל שינוי בשיעור התעסוקה בקרב גברים".
המחיר שנשים משלמות הוא כפול: גם בשכר וגם בקידום. נשים מתקשות לפרוץ לתפקידי ניהול בכירים ומוצאות את עצמן "כלואות בין ה'רצפה הדביקה' ל'תקרת הזכוכית'". הנתונים מראים כי בגילאי השיא של הקריירה (45-54), 35% מהגברים מועסקים בתפקידי ניהול לעומת 26% בלבד מהנשים.
הפער הגבוה ביותר - בתל אביב
חסם מרכזי נוסף הוא תרבות "העבודה היתרה" (Overwork). הדו"ח מדגיש כי "נורמה ממוגדרת שכן שעות עבודה ארוכות מתנגשות עם תפיסות חברתיות הקשורות בטיפול בילדים". גברים עובדים בממוצע שעות רבות יותר (כ-43 שעות שבועיות בקרב יהודים) לעומת נשים (כ-37 שעות). הדו"ח מציין כי "ההבדלים בהיקף שעות העבודה לעומת עבודות הבית והטיפול בבני המשפחה ('עבודה שקופה'), תורמים לבלימה נוספת בצמצום פערי השכר".
הפער מתרחב בתל אביב ומגיע עד הפנסיה מבחינה גיאוגרפית, דווקא במרכז הארץ הפערים עמוקים יותר. הדו"ח קובע כי "ככל שרמת ההכנסה והשכר עולה, כך פערי השכר המגדריים גדלים". במחוז תל אביב, בו השכר הוא הגבוה ביותר, פערי השכר המגדריים הם הגבוהים ביותר.
ההשלכות של פערים אלו מלוות את הנשים עד זקנה. פערי השכר לאורך החיים מתרגמים לפער דרמטי בפנסיה: "הפנסיה החציונית של גברים בני 67 ומעלה עמדה על 6,139 ש"ח, לעומת 4,646 ש"ח בקרב נשים בנות 65 ומעלה - פער של 24%". הדו"ח מזהיר כי נשים נשארות "חשופות יותר בגיל הזקנה לסיכון לעוני, לתלות כלכלית במערכת הביטחון הסוציאלי ובבני זוג".
בסיכום הדו"ח, החוקרת מדגישה כי הבעיה אינה נובעת מהבדלים אישיים בלבד, אלא "נעוצה בתהליכים מבניים בשוק העבודה, במדיניות החברתית כלכלית, בחלוקת העבודה המגדרית בבית ומחוץ לו ובתפיסות התרבותיות המעצבות אותה