הביטוי "רד-נק" (צוואר אדום) הוא כינוי שבני המעמד העליון במיסיסיפי נתנו לחקלאים הלבנים והעניים שהיו עובדים בשמש וצווארם היה שזוף. בכינוי השתמשו לראשונה ב-1893 אבל בתחילת שנות העשרים, הביטוי שנועד לזלזל ולהעליב הפך למקור לגאווה עבור פועלים בארה"ב.
כורי פחם היו עונדים בנדנות אדומות מסביב לצווארם מכמה סיבות. הבנדנה היתה אדומה בשביל זיהוי בחושך של המכרה; הבד שימש למחסום של חלקיקי הפחם על הפה ועל האף והכורים ענדו את הצבע הזה על צווארם בשביל להבדיל בינם לבין הכוחות המזוינים של בעלי המכרות.
כן, מה ששמעתם. הבעלים של המכרות פעלו אחד עם השני כדי לממן כוחות מזויינים שימנעו התאגדות עובדים. אבל זה לא הספיק כדי למנוע התאגדות עובדים למען זכויותם. הבעלים גם יצרו הפרדה גזענית מכוונת בין העובדים במכרות. הם ממש עשו סגרגציה אתנית במגורים ובמשימות של העובדים במכרה ונהגו להשתמש במהגרים חדשים כמפרי שביתות.
ראשי האיגודים שפעלו למען זכויות העובדים כונו "סוציאליסטיים" והואשמו בכך שהם משתפים פעולה עם "שחורים" כדי לבצע מרד נגד שלטון הלבנים.
וכאמור, כחלק מהמאבק של בעלי המכרות נגד העובדים, הם השתמשו בשכירי חרב שביצעו פעולות טרור של ממש נגד האיגודים וגם נגד בעלי תפקידים שהיו לצד העובדים.
בנדנה אדומה
ב-1921, אחרי ששכירי חרב של בעלי המכרות רצחו שני "חובבי איגודים", 10,000 כורי פחם צעדו לעבר צ'רלסטון שבווסט וירג'יניה ושם התנהל הקרב הכי גדול על אדמת ארצות הברית מאז מלחמת האזרחים. כמעט כל כורי הפחם היו עם בנדנות אדומות סביב צווארם ולכן נקראו "צבא הרד-נקים".
לבנים, שחורים, אינדיאנים, עובדים מכל מוצא אתני, זוהו מרחוק על ידי הצבע האדום על צווארם.
הקרב שידוע כ"קרב הר בלייר" היה בין כורי פחם נגד 3,000 שכירי חרב וכ-27 אלף חיילים ושוטרים אמריקאים. בקרב נורו כמעט מיליון כדורים. כ-100 כורי פחם נהרגו ובסופו של דבר נכנעו. ואולם, הקרב גם העניקו השראה לתנועת התאגדות רחבה ברחבי ארצות הברית. והבנדנה האדומה הפכה לסמל של סולידריות מולטי-אתנית בארצות הברית.
יש לא מעט סיפורים כאלו בהיסטוריה האמריקאית, שבעידן בו האיגודים היו הכי חזקים, הכלכלה חוותה את הצמיחה המשמעותית ביותר שלה.
למשל, במפעלי הטקסטיל שבלורנס, מסצ'וסטס הבעלים היו בטוחים שההבדלים האתנים בין העובדות שלהם ימנעו מהן להתאגד. היו להן עובדות ממוצא איטלקי, צרפתי, בלגי, פולני, יהודי, סורי, אירי וכו'. המעסיקים נתנו יותר כסף לפועלות מ"המוצא הנכון" והיו גם "עבודות" שרק עובדות ממוצא אתני מסוים היו יכולות לעשות. ואולם, ב-1912 קבוצת אורגות פולניות ופרנקו-בלגיות יצאו מהמפעל כתגובה לקיצוץ קולקטיבי בשכר ובמהרה 20,000 עובדות - מכל המוצאים האתנים - הפסיקו את עבודתן. בסוף השביתה העובדות השיגו הרבה מהדרישות שלהם.
ם בבתי החולים היו מתייחסים אל ערבים כמו הפוליטיקאים הישראלים, לא היתה מערכת בריאות מתפקדת
מאז הפעולות של בעלי העסקים הפכו למתוחכמות הרבה יותר. והיום זה ברור שאם העובדים והאזרחים עוסקים במלחמת תרבות על עניינים כגון מוצא אתני, נטייה מינית ודת, אז הם לא ישתתפו במלחמת מעמדות. ולכן אנחנו רואים וחווים פמפום אינסופי של נרטיב מלחמת התרבויות ואין כמעט דיון רציני על המאבק בין המעמדות.
זה נכון בארה"ב וזה נכון גם כאן בישראל. למשל, כאשר מדברים על מפלגות ערביות - כן או לא בקואליציה הבאה - מדברים על הפוליטיקה בלבד. כמעט ולא לא מדברים על השותפות העמוקה של ערביי ישראל בכוח העובד של ישראל (בניגוד למגזר החרדי ששולט בממשלה).
רק תראו את מספר העובדים הערבים במערכת הרפואית בישראל. 25% מהרופאים והרופאות הם ערבים, 27% מהאחים והאחיות, 49% מהרוקחים וכן הלאה. אם בבתי החולים היו מתייחסים אל ערבים כמו הפוליטיקאים הישראלים (מימין וממרכז) אז לא היתה כאן מערכת בריאות מתפקדת - חד וחלק.
גם בישראל עוסקים בתקשורת, בממשלה ובאופוזיציה בשאלה הגזענית "אם ערבים בממשלה זה לגיטימי או לא" אבל זה פשוט לא הדיון. הדיון הוא שהערבים אזרחי ישראל הם אזרחי ישראל ובדיוק כמו היהודים הם במאבק המעמדי, היומי והתמידי על המשכורת הבאה - ולכן לא רק שהם שותפים לגיטימיים לממשלה, הם חייבים להיות בכל ממשלה (ואת זה אמר אפילו זאב ז'בוטינסקי, מכונן הציונות הרוויזיוניסטית).
זה מאבק משותף של כל אזרח ישראלי עובד נגד הממשלה ואלו שמשתפים עימה פעולה.