גן עדן לטייקונים, גיהנום לעובדים: הנוסחה הישנה והאכזרית חוזרת להנהיג את דרום אמריקה

מיכאל מרטין קאסט נולד ב-1924 בכפר בווארי בגרמניה. אביו היה אחד משלושה יצרנים בגרמניה של ההמצאה החדשה: אבקת חלב לתינוקות.

לפי המסמכים קאסט הצעיר הצטרף להיטלר-יונגד, תנועת הנוער הנאצית ובגיל 18 הצטרף לצבא הנאצי עם שמונת אחיו. הוא היה אחד משלושה אחים ששרדו את המלחמה - בחזית המערבית ובחזית המזרחית.

קאסט אף היה קצין בוורמאכט וב-1945 נעצר על ידי כוחות אמריקאים ליד איטליה. הוא הצליח לברוח, השיג תעודת זהות מזויפת כאיש "הצלב האדום", התחתן עם אולגה מריה קרסקינה ב-1946 בבאווריה, ככל הנראה הצליח להעלים מסמכים בעזרת חבר, ובמהלך תהליך הדה-נאציפיקציה שעברה גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא הצליח לברוח לארגנטינה ומשם לצ'ילה.

ב-1950 התחיל את חייו בבוין, כמה קילומטרים דרומה לסנטיאגו הבירה הצ'יליאנית.

שם, הרחק מאירופה, זירת הפשעים שלו, הקים מיכאל קאסט מפעל נקניקיות מוצלח ובעזרת התרומה שלו להקמת שש כנסיות הפך לדמות מכובדת בעירייה המקומית. אפילו תחנת אש מקומית נקראה על שמו. מה שפחות מסופר זה הסיוע שלו לאגוסטו פינושה, שעמד בראש הדיקטטורה הצבאית בצ'ילה מ-1973 עד 1990 וככל הנראה העלים את מנהיג איגוד העובדים במפעל של קאסט. בכל זאת, קאסט כבר שירת דיקטטור בגרמניה, הוא מצא שפה משותפת עם פינושה.

לקאסט היו 10 ילדים (שניים נולדו בגרמניה) ו-50 נכדים, לרבים מהם היו תפקידים חשובים בפוליטיקה הצ'ילאנית. אחד, "מיגל" קאסט היה חבר ב"נערי שיקגו", שפעלו תחת הדיקטטורה של פינושה ליישום מדיניות כלכלית של "שוק חופשי" (שמה של הקבוצה נגזר מכך שחבריה קיבלו את הכשרתם ממילטון פרידמן וארנולד הרברגר מאוניברסיטת שיקגו).

ילד נוסף של קאסט הנאצי הוא חוסה אנטוניו קאסט, מי שנבחר השבוע לנשיאות צ'ילה.

קאסט - שנבחר בזכות אג'נדה פופוליסטית והבטחות להבריח מהגרים ולהילחם בפשע המשתולל (הרבה בגלל ארגון הפשע הוונצואלי, טרן דה אראגוה הרדיקליזציה של הילידים מאפוצ'ה) - הוא כמובן שמרן חברתי, מתנגד להפלות ולזכויות ללהט"בים אבל הגיע למאסות כ"ליברל" כלכלי.

אנטוניו-קאסט, בן של נאצי כאמור, רוצה להקטין את תקציב המדינה, לקצץ 6 מיליארד דולר משכר עובדי המדינה ולמרות שהוא מבטיח לשמר את ההטבות החברתיות (כמו שדונלד טראמפ ופופוליסטים אחרים הבטיחו) הוא הודיע על תוכנית שלו להוריד את מיסי החברות והתאגידים, להוריד רגולציות ולקדם השקעה בסקטור הנחושת המזהם של צ'ילה כדי להניע "תנופה כלכלית בסגנון שנות התשעים". גם חוקי העבודה יהיו "גמישים יותר" במטרה "לייצר מומנטום כלכלי". בקיצור, הרבה מילים כדי לתאר סביבה עם מעט מאוד רגולציה ושאיבת כסף מהציבור לטובת שכבה דקה של "משקיעים".

החיבור הזה בין ימני קיצוני, שמרנות חברתית, לאומנות-אתנית וקפיטליזם הוא אחד מהפיצ'רים של העידן הנוכחי בפוליטיקה העולמית.

ממשלות ימין קיצוני פופוליסטי נתמכות על ידי מולטי-מיליונרים ומיליארדרים (דרך תרומות, תקשורת, מדיה חברתית), מצליחות לייצר מומנטום אלקטוראלי עם הבטחות פופוליסטיות ללא כיסוי (ובדרך כלל מבטיחות רווחה רק לאזרחים ילידי המדינה או לאזרחים מהמוצא האתני הנכון ולא למהגרים או מיעוטים) ואז, אחרי השתלטות על מוסדות השלטון, מייצרות אווירה "חברותית לעסקים" (עם הורדת ריביות, הורדת מיסי תאגידים, דילול פיקוח רגולטורי וכו').

ואגב, "התמיכה" בישראל מצד הימנים הפופוליסטים הוא ברך כלל פשוט חלק מכיבוס התדמית שלהם כאנטישמים או שונאי מיעוטים.

החיבור "הטבעי" הזה בין ימין קיצוני ופופוליסטי לימין כלכלי רדיקלי נוצר הרבה בגלל חוסר שוויון שנובע מעיוותים במערכת הכלכלית, שממשלות ימין רגילות או ממשלות שמאל מתון פשוט מתקשות להתמודד איתן בקדנציות שלהן. אבל חשוב להדגיש, זה לא שהפופוליסטים מצליחים להתמודד עם הבעיות הללו. הם פשוט מחריפים אותן בדרך כלל.

בצ'ילה המצב לא שונה. הפשע המשתולל ברחובות, בעיות של ההגירה מוונצואלה והבעיה הלאומית של הילידים, יצרו סיטואציה פוליטית וחברתית בה אנשים מחפשים "מנהיג חזק" שמדבר בשחור ולבן ומצביע על הבעיות אבל גם מנצל אותן כדי לדחוף אג'נדה שלא פותרת אף אחת מהן ורק מחריפה אותן.

המנהיג "החזק" הזה הוא בדרך כלל ימני-לאומני מרקע דתי. במקרה של צ'ילה הוא גם בן של נאצי. בשביל שלא יהיה מקום לשום סאבטקסט בכלל.