ועדת הצעירים דנה אמש (רביעי) באתגרי התרחבות תעסוקת צעירים כפרילנסרים. "כמעט חצי מיליון עובדים כעוסק זעיר או פטור, עם הכנסה של עד 120 אלף שקל בשנה - רמה שאי אפשר לחיות ממנה. פרילנסר שמכניס כ-10,000 שקל ברוטו נשאר עם כ-7,000 נטו, בזמן שזוג עם ילד צריך כ-18,700 שקל כדי לשרוד. הפער הזה בלתי נסבל", אמר דדי סוויסה, יועץ פורום העצמאיים בועדה.
לדברי יו"ר הוועדה, ח"כ נעמה לזימי (העבודה) "מדובר בבירור בדרך תעסוקה שמתרחבת, ועם זאת הנתונים לגבי השוק הישראלי עדיין לא מגובשים במלואם, כדי לשקף את תמונת המצב העכשווית. בגלל המצב הזה לא ניתן מענה מספק לעובדים הצעירים העצמאיים-יחידניים חיים במרחב אפור, אינם שכירים הזכאים להגנה, אך גם אינם בעלי עסק מבוסס. מדובר בקבוצה הולכת וגדלה שאין לה עיגון ברור בחוק", הדגישה.
והוסיפה: הבחירה לעבוד כפרילנסר מביאה חוסר ביטחון תעסוקתי וחברתי, היעדר זכויות, חוסר ודאות משפטית, קושי בביטוח לאומי, במס ובחיסכון לפנסיה. חובה לוודא שהתושייה, העצמאות והיזמות של העובדים הצעירים לא תתורגם לחוסר ביטחון סוציאלי, כדי להבטיח את העתיד הכלכלי והחברתי של הדור הזה, ובכלל של החברה הישראלית המודרנית".
סוויסה, המשיך: "עולם הפרילנסרים והעצמאיים הפך להיות בראש ובראשונה עולם של צעירים".
לדבריו, "האמת היא שבישראל יש כיום כ-1.2 מיליון עצמאיים, אבל מקבלי ההחלטות אפילו לא מחזיקים תמונת מצב מלאה. בלי נתונים אמיתיים, אי אפשר לגבש מדיניות אמיתית. יוקר המחיה דוחף צעירים החוצה משוק השכירים: משכורות התחלתיות נמוכות לא מאפשרות לגמור את החודש, ולכן רבים פונים לתחום העצמאי. אבל עבור רבים זו אשליה מסוכנת - אין רשת ביטחון סוציאלית, ובמצבי קיצון הם הראשונים לקרוס.
"עצמאות לא הייתה בחירה אלא ברירת מחדל כדי להתפרנס"
לפי הערכות משרד האוצר, מספר ה'עוסקים היחידניים' יגיע עד 2030 לכמיליון ישראלים. "זו מגמה שיש לה השלכות דרמטיות על הכלכלה הישראלית. אי אפשר להמשיך לנהל את התחום דרך פסיקות בתי משפט בלבד - חייבים חקיקה יזומה ורשת ביטחון סוציאלית, לפני שנראה גל של קריסות כלכליות בקרב צעירים", אמר סויסה.
ניצן גריב, יוצרת תוכן, סיפרה כי "הקמתי את העסק בתקופת הקורונה, כשכמעט לא הייתה אפשרות למצוא עבודה כשכירה. עבור צעירים רבים, עצמאות לא הייתה בחירה אלא ברירת מחדל כדי להתפרנס. מצד אחד זו הזדמנות לנהל את עצמי, אבל מצד שני - אין לי שום רשת ביטחון. אם אני חולה, העסק לא יכול לעצור. אם יש אבל במשפחה או קרוב שזקוק לעזרה - אין לי את הפריבילגיה להיעלם לכמה ימים.
"התחושה היא של מערכת יחסים חד־צדדית מול המדינה: אני מעבירה מיסים, גובה כספים עבור רשות המסים וממלאת את כל החובות - אבל כשאני נקלעת למצבי קיצון, המדינה כמעט לא נוכחת ומעניקה במקרה הטוב מינימום סיוע".
לפי דניאל ענבר, מפיק אירועים שיתף את שעבר עליו בחמש השנים האחרונות: "מאז הקורונה אני חי את חוסר הוודאות, ובשנתיים האחרונות המצב רק החמיר. תחום הבידור הוא הראשון להיפגע והאחרון להתאושש. במקביל אני משרת מילואים שעשה מאות ימים, ונאלץ לעמוד בפני דילמה בלתי אפשרית: האם לוותר על פרויקטים שעבדתי עליהם חודשים - או להתייצב לצו מילואים. זו לא בחירה שאזרח צריך לעשות. לעצמאיים משרתי מילואים אין באמת גב.
"כל סבב מילואים מקפיא את העסק, והחזרה לפעילות איטית וקשה - בזמן שרשויות המס ממשיכות לדרוש מקדמות ותשלומים כרגיל. אנחנו נושאים גם בנטל הכלכלי וגם בנטל הביטחוני, בלי ודאות לגבי עתיד העסק. אני מבקש שיתייחסו אלינו כאל שותפים, לא כאל פרייארים, ושהמדינה תיתן גב אמיתי לעצמאים שנפגעים ממצב כלכלי או ביטחוני, בלי ללכת לאיבוד בתוך הבירוקרטיה".