שבע שנים בכלא, גזר בית המשפט על מנהל מכינת "בני ציון" יובל כהאן ועל המדריך אביב ברדיצ'ב. עשרה צעירים יצאו לטיול ולא חזרו, ובית המשפט ניסה לתרגם את הבלתי-ניתן-לתרגום לענישה של חודשים ושנים. התגובות, כצפוי, נחלקו: יש שטענו "קל מדי", אחרים אמרו "קשה מדי", ורבים נותרו עם תחושה עכורה שאין לה שם מדויק. אולי התחושה הזו היא עצמה התשובה - הודאה שקטה בכך שאין עונש שמסוגל "לסגור" טרגדיה כזו.
מידתיות היא מושג משפטי. היא נולדה מתוך עקרון שמדינה מתוקנת צריכה לאחוז בו: שהעונש יותאם לחומרת המעשה, לרמת האשמה, לנסיבות. היא ניסיון להימנע מכך שהענישה תהפוך לאקט רגשי גרידא - נקמה בלבוש אחר. אבל ברגע שעוברים מהמושג המופשט למקרה הקונקרטי, התמונה משתנה. הורים נותרו עם חפצים ומכתבים ותמונות. חברים נשארו עם חלל שלא יתמלא. והחברה מגלה בפעם המי-יודע-כמה, שהמילה "אחריות" יכולה להתאדות כמו טל בוקר, כשהיא נבחנת תחת גשם אמיתי של אסון.
מי שמבקש כאן דיוק חייב להודות באמת לא נעימה: אין עונש שיכול להיות "מידתי" ביחס לחיים שאבדו. אין סכום של שנים שיכול לקנות את השקט שהופקע ממשפחות השכול. לכן הענישה תמיד תיראה, במובן מסוים, קטנה מדי. זה טבעה של הטרגדיה כשהיא עוברת תחת מכבש בית המשפט.
אין עונש שיכול להיות מידתי ביחס לאובדן
אבל אם כך, למה אנחנו בכלל מתעקשים על מספר? מפני שענישה אינה רק "מחיר". היא מסר. היא אחת מהשפות היחידות שיש למדינה לומר: גבול נחצה, אחריות הופרה, הזנחה אינה תירוץ, יהירות מקצועית אינה "טעות", אזהרות אינן המלצה.
המשפט מנסה לייצר איזון בלתי-אפשרי בין הרתעה לבין שיקום. כלומר, לשקול גם את העונש, אבל גם את התועלת החברתית. הוא אמור להחזיר לנו תחושה בסיסית - שהחברה למדה, שהמערכת תפקדה, שיש משמעות למעשים. שאפשר לתקן את החברה.
כאן בדיוק מתחילה הבעיה הרחבה יותר. אנחנו מתנהלים כבר שנים בשטח שבו המשפט, הפוליטיקה והשיח הציבורי כאחד חדלו להיות מנגנון של תיקון והפכו לזירה שאותה מנהלת הטינה, וכתוצאה מכך אנחנו בוחנים את המציאות לא דרך פריזמה של מציאות טובה יותר עבורי, אלא מציאות גרועה יותר לאחר. לזירה של "אנחנו נראה להם". וכאשר זה קורה, אף גזר דין אינו יכול "לסגור" דבר. להפך: הוא נעשה חומר דלק.
כשטינה הופכת לשפה פוליטית
כאן נכנסים לתמונה הנושאים הנפיצים שמניעים אותנו בשנים האחרונות: משפטי נתניהו, הרפורמה המשפטית שכרוכה בהם, ומחדלי השבעה באוקטובר. שלושת אלה משמשים כמעבדה של אותו רגש לאומי: טינה. משפטי נתניהו כבר מזמן אינם רק תיק פלילי אלא צינור מרכזי שאליו נשפכים רגשות קולקטיביים: השפלה, רדיפה, בוז, תשוקת גמול. שני המחנות, כל אחד בדרכו, מתייחסים אליו כאילו הוא המשפט נגד הצד השני כולו. אין זהו משפט על עבירות ספציפיות. זה משפט על הלגיטימיות של מחנה שלם.
לכן גם כל החלטת ביניים, כל דחייה, כל דיון טכני - נעשים אקט פוליטי-מוסרי. כל צד מזהה בהם תבנית מוכרת: "הם שוב עושים לנו", או "הם שוב מתחמקים". במקום שהמשפט יהיה מנגנון שפועל לאט, בכוונה, על בסיס ראיות ופרוצדורה, הוא נגרר לעולם שבו הרגש דורש תוצאה שתשמש הוכחה.
ובכיוון הזה, לא משנה מה תהיה ההכרעה הסופית: היא לא תאחה קרע. היא רק תספק תחמושת לסיבוב הבא.
הרפורמה המשפטית עומדת על אותו ציר בדיוק, רק על סטרואידים. יש בה טענות כבדות משקל לכאן ולכאן - על איזונים, על כוח, על ייצוג, על דמוקרטיה. אבל מעל הטענות מרחפת שאלה אחרת, לא מנוסחת: האם המהלך הזה נולד מתוך רצון לתקן מערכת שנתפסה כמרוחקת, או מתוך רצון "להחזיר" למחנה אחר שנים של עליונות תרבותית-משפטית? האם מדובר בתיקון מנגנוני או בהזדמנות היסטורית לפרוע חשבון?
והשבעה באוקטובר, ובכן, היא שני אלה, רק פי כמה וכמה: ניסיון בלתי פוסק להטיח האשמות, לחמוק מאחריות, ולחפש נקמה - כל צד פוליטי בצד האחר, ושני הצדדים גם יחד ב"אלה שעשו לנו את זה", שאינם רק המחבלים שהוציאו לפועל או המתכננים, אלא אלא הרבה יותר מכך.
כאן בדיוק "הטינה" נעשית מדיניות. כי טינה אינה רק רגש פרטי. היא גם שפה פוליטית. היא יכולה להפוך לפרויקט: להחליש, להשפיל, "ללמד לקח", "להראות להם". וברגע שהיא הופכת לפרויקט, היא מתחילה לייצר תהליכים חברתיים קבועים: חוסר אמון, רדיקליזציה, דה-לגיטימציה, ותחושת של מלחמת אזרחים קרה, או שקיעה למלחמה בלתי פוסקת.
הטינה היא רגש טבעי הכרחי, ויש לנו שלל סיבות לחוות אותה. קהילות שלמות בישראל חוו עשרות שנים של זלזול. קבוצות אחרות חוו דה-לגיטימציה גוברת. יש עוולות, יש שקרים, יש שחיתות, יש יהירות משפילה המובילה לתחושת בושה. אבל השאלה המכרעת אינה אם יש סיבה לכעס. השאלה היא מה הכעס עושה כשהוא הופך לדרך. האם הוא בונה תיקון, או מבטיח סיפוק רגעי במחיר התפוררות מתמשכת?
המעגל שמזין את עצמו: מפגיעה לנקמה וחזרה
פגעו בנו. אנו פגועים. ולכן מבקשים לפגוע. המעגל הזה, שתיארנו בספר שלנו, "האור בקצה - מסע מהפגיעה לנקמה ולתיקון", הוא המנוע השקט של ההידרדרות. הוא מזין את עצמו בלי הפסקה. כי כל פגיעה יוצרת הצדקה לפגיעה נגדית, וכל הצדקה מייצרת פגיעה חדשה.
תיקון, במובן ציבורי אמיתי, דורש שני דברים שאינם פוטוגניים: זמן ומבנים. זמן להחזיר אמון, מבנים שמונעים את הכשל הבא. באסון כמו נחל צפית - וביתר שאל באסון לאומי כמו השבעה באוקטובר - המשמעות היא נהלים, מנגנוני קבלת החלטות, פתיחות לביקורת. אין בזה כל רגש, אלא עבודה ארוכה ומייגעת.
החברה הישראלית מחפשת כבר שנים את רגע ה"סוף": סוף המשפט, סוף הרפורמה, סוף ההפגנות, סוף השבר. אבל אין סוף כזה, כי הבעיה אינה רק אירוע. היא תבנית. טינה שהפכה למערכת הפעלה. נקמה שזכתה לשמות מכובדים. וככל שהיא ממשיכה, כך היא מייצרת עוד פגיעות, ועוד הצדקות, ועוד דלק.
מה עושים? קודם כל, מנסים להבין את המנגנונים שמפעילים אותנו. להבין שיש בנו טינה כלפי הצד השני, באשר הוא: אנחנו מרגישים שדרכו עלינו, ומרגישים שאנחנו רוצים לדרוך בחזרה. אחרי ההכרה הזו, כל אחד מהצדדים צריך להבין את הכאב של הצד השני, להמשיך בהבנה של חלקו במצב שאליו הגענו, ואחר כך להתבונן ביחד במציאות שאנחנו רוצים לייצר. מה יעשה לנו טוב כחברה? מה נכון לנו? אף אחד מהדברים האלה לא יקהה את הכאב ולא ינטרל את תחושת הפגיעה, אבל אולי הוא יאפשר לנו למצוא דרך לרקום מחדש את החוטים שנפרמו.
הכותבים הם מחברי הספר "האור בקצה: מסע מהטינה לנקמה ולתיקון", שיושק בקמפוס ירושלים של הקריה האקדמית אונו ב-8.1 (עם הרצאות של אשרת שהם, פרופ' יובל אלבשן ופרופ' טובה הרטמן) ובקמפוס אונו ב-22.1. לרכישת הספר בהנחה
לפרטים נוספים ולרכישה >>