בזמן שאלפי בוגרים מצטיינים נותרים מחוץ לענף, נתונים חדשים של רשות החדשנות וקרן פורטלנד חושפים מציאות שרבים אינם מודעים לה: כ-400 אלף משרות של חברות מקומיות מאוישות מחוץ לישראל מתוך 800 אלף משרות המכילות את תעשיית ההייטק הישראלית. המומחים מזהירים: "אם נמשיך בכיוון הנוכחי - ההייטק לא ימשיך להוביל את המדינה"
התמונה המקובלת של ההייטק הישראלי היא של קטר צמיחה השועט קדימה ומייצר אלפי משרות איכותיות בארץ, עם משכורות גבוהות. אלא שנתונים חדשים של רשות החדשנות, חברת אתוסיה וקרן פורטלנד, המגיעים משורה של מחקרים, חושפים מציאות אחרת לגמרי - כזו שמתרחשת הרחק מהעין הציבורית ומעבר לים.
על פי הנתונים, קרוב ל-50% מכוח האדם של ההייטק הישראלי - למעלה מ-400,000 עובדים - כלל לא מועסקים בישראל, זאת לצד אלפי ג'וניורים מסיימי תארים טכנולוגיים באוניברסיטאות ומכללות נחשבות בארץ, שפשוט לא מסוגלים להיכנס לשוק התעסוקה הישראלי.
אלפי משרות של חברות ישראליות הועברו בשנים האחרונות למרכזי פיתוח בחו"ל, לרוב לא עבור ישראלים שעשו רילוקיישן, אלא עבור כוח אדם מקומי במדינות כמו מזרח אירופה, הודו ופורטוגל.
במקביל, מחקרים עדכניים של KPMG, קרן Planven והמכון האירופי לחדשנות מצביעים על כך ש-12,000 אנשי פיתוח ישראלים מועסקים כיום ישירות על ידי חברות באירופה, נתון המדגיש את זליגת הידע וההון האנושי אל מחוץ לכלכלה המקומית.
"ייבוש" של דור העתיד
המגמה הזו מייצרת פרדוקס מורכב: בעוד שהחברות הישראליות ממשיכות לצמוח ולהעסיק אלפי עובדים בחו"ל, אלפי ג'וניורים - בוגרי תארים טכנולוגיים מצטיינים בישראל - מוצאים את עצמם מול דלתות סגורות. עבורם, המשרות שהיו אמורות להוות את כרטיס הכניסה לתעשייה פשוט "היגרו" למדינות אחרות.
"מדובר בנזק אסטרטגי שאת אותותיו אנחנו מרגישים כבר היום והם רק ילכו ויתעצמו," מסביר רמי שוורץ, מנכ"ל קרן פורטלנד ישראל: "כשחברה ישראלית בוחרת להקים מרכז פיתוח בחו"ל במקום להכשיר כאן ג'וניורים, היא אולי פותרת בעיה של עלויות בטווח הקצר, אבל היא פוגעת בביטחון הכלכלי של ישראל בטווח הארוך. אנחנו מאבדים את התשתית האנושית שעליה נבנה הענף כולו".
הפריפריה כמנוע להחזרת המשרות
אחד ההיבטים המדאיגים בנתונים הוא הפגיעה בשוויון ההזדמנויות. הוצאת המשרות לחו"ל בולמת את היכולת של אוכלוסיות מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית להשתלב בליבת התעשייה.
עינת מקמורי אהרון, שותפה בקרן פורטלנד, מצביעה על כך שהפתרון נמצא בתוך גבולות המדינה: "העברת משרות לחו"ל היא לעיתים קרובות תוצאה של הרגלי גיוס ישנים. המומחיות שנצברת בחו"ל יכלה להיבנות כאן, בגליל ובנגב. שילוב של ג'וניורים ישראלים מהפריפריה הוא לא רק מעשה ציוני, אלא צורך עסקי קריטי. חברות צריכות להבין שעל ידי החזרת משרות מחו"ל לישראל וגיוון מקורות ההון האנושי שלהן, הן בונות לעצמן שדרה ניהולית נאמנה ואיכותית יותר מאשר במרכזי פיתוח זרים."
בקרן פורטלנד מדגישים כי הפתרון אינו טמון רק בתקציבים, אלא בשינוי תפיסתי אצל מקבלי ההחלטות בדרג הפוליטי ובדירקטוריונים של החברות. בניית אקו-סיסטם טכנולוגי בפריפריה, המשלב תמריצים ממשלתיים עם מחויבות עסקית להכשרת הון אנושי מקומי, היא הדרך היחידה להחזיר את הגלגל לאחור.
"החוסן הלאומי שלנו נשען על היכולת של צעיר משדרות או מצפת לחלום על הייטק - ולממש את זה כאן בבית," מסכמת מקמורי אהרון. "הנתונים הללו הם קריאת השכמה. אם לא נשכיל להחזיר את המשרות הביתה, קטר הצמיחה של המשק עלול למצוא את עצמו נוסע על מסילה שמובילה ליעדים רחוקים מאוד מירושלים ומתל אביב, והפגיעה לא תעצר רק בעובדי ההייטק."