הסיוע האחרון? נתניהו מכבה את האור על הקשר עם ארה"ב

במסגרת האסונות שממשלת בנימין נתניהו האחרונה מביאה עלינו, ההכרזה הדרך-אגבית של ראש הממשלה על כך שהוא מתכנן להוריד לאפס את הסיוע הצבאי מארה"ב, היא אסון במימדים היסטוריים.

קודם כל, קשה להאמין שזה משהו שהוא מכריז עליו עם תמיכת מערכת הביטחון. נתניהו - שאסור לשכוח שוועדת חקירה ממלכתית קבעה שסיכן ופגע בביטחון המדינה והוא האיש שהוביל את אסטרטגיית חיזוק החמאס ללא תמיכת מערכת הביטחון - לא סתם "מוותר" על הסיוע הצבאי הקריטי לביטחון ישראל. סביר מאוד להניח שהוא נלחץ על ידי הממשל של דונלד טראמפ להגיד שהוא מוותר על הסיוע הזה בראיון ל"אקונומיסט".

לראייה: מיד אחרי הראיון לינדזי גרהאם, הסנטור ויו"ר וועדת ההקצבות של הסנאט האמריקאי, אמר שחבל על הזמן והגיע הזמן לקצר את ההסכם שאמור לפוג ב-2028. "אנחנו צריכים את הכסף הזה עבור צבא ארה"ב" אמר גרהאם.

"הוויתור" של ביבי על הסיוע הצבאי "משתלב יופי" עם התפיסה של טראמפ. בעבר הוא הבהיר שהוא נגד הסכמי סיוע. הוא רוצה שיתופי פעולה והוא רוצה הסכמי נשק לחברות הנשק האמריקאיות. זה מה שהוא עשה עם ערב הסעודית וקטאר להזכירכם - ששילמו לו ולמשפחתו שוחד.

לישראל פשוט אין את הכסף הזה לשוחד לנשיא המושחת בכל הזמנים - ולכן אנחנו חוזים, בעצם, בקריסת שיתוף הפעולה האסטרטגי והחשוב ביותר של מדינת ישראל: הסכם הסיוע האמריקאי שהבטיח לנו עליונות צבאית על פני מדינות האזור.

שיהיה ברור. זה לא היה קורה עם שום נשיא אמריקאי אחר. גם "השונאים" שלנו, כמו ברק אובמה, העלו את הסיוע הצבאי לישראל לשיא כל הזמנים. הסיבה לכך היא שעד טראמפ שיתוף הפעולה של ישראל עם ארה"ב תמיד היה על בסיס ערכי ולא תועלתני או כלכלי.

ישראל - לפני שממשלות נתניהו דרדרו אותנו בכל המדדים העולמיים שמעידים על כוחה של הדמוקרטיה הישראלית - היתה דמוקרטיה ליברלית שאת רוב עוצמתה והיתרונות האסטרטגיים שלה על פני הרודניות של אזורנו, שאבה ממערכת היחסים הבריאה עם המערב הדמוקרטי בכלל וארה"ב בפרט.
הקשר הערכי הזה היה חזק יותר מכל קשר כלכלי שנסיכויות עתירות הנפט ניסו לייצר עם הדוד סם.

ג'ימי קרטר תיאר את התחייבות ארה"ב לישראל כ"מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור". הוא אמר "ארה"ב מחויבת לקיומה של ישראל, לביטחונה, ולזכות העם הישראלי, שסבל כל כך, לחיות בשלום".

ג'ורג' בוש האב ציין ש"הברית בין ארצות הברית לישראל בנויה על יסודות של ערכים דמוקרטיים משותפים, היסטוריה ומורשת משותפות… הקשר הרגשי בין עמינו חורג מהפוליטיקה".

"הדמוקרטיה של ישראל היא אבן היסוד שעליה נשען הקשר בינינו" הוסיף ביל קלינטון. "היא דוגמה מאירה עבור אנשים ברחבי העולם הנאבקים למען דמוקרטיה בארצותיהם".

ג'ו ביידן, הנשיא הציוני האחרון, תיאר את הקשר בין ישראל לארה"ב כ"ברית שאינה ניתנת לשבירה, שנולדה מערכים משותפים, תרבויות שזורות ואינטרסים הדדיים. הקשר הזה חסין בפני שינויים פוליטיים בכל אחת מהמדינות".

בנאומים נשיאותיים לאורך השנים מתוארת הקמת ישראל כהגשמת "חלום בן מאות שנים של העם היהודי למדינה משלו", ונשיאי ארה"ב - דמוקרטים ורפובליקנים - הציגו את מדינתם כמי שסייעה להגשמת חלום זה מטעמים מוסריים ולא רק ריאל־פוליטיים.

כאמור, שיתוף הפעולה של ארצות הברית עם ישראל הוצג שוב ושוב על ידי נשיאים ובכירים אמריקאים כמשולב משיקולים ערכיים: דמוקרטיה, זכויות אדם, קרבה היסטורית-דתית ומחויבות מוסרית לביטחון העם היהודי אחרי השואה, לצד אינטרסים אסטרטגיים אמריקאים באזור.

כל המטען הערכי הזה נשחק אחרי שנים של ראש ממשלה אגואיסט וחסר עכבות, שחיסל את המעמד הדו-מפלגתי של ישראל בפוליטיקה האמריקאית ואחרי שנים של קיצוניות דתית שמובילה את הממשלות של נתניהו.

היום - כשהנשיא המושחת בכל הזמנים, רוצה לצמצם כל "סיוע" לבנות הברית הנאמנות ביותר של ארצות הברית אם הוא לא מקבל שום דבר מהקשר הזה, ודמוקרטים בכירים כבר מאוד מתנגדים לישראל ולמדיניות הישראלית - אנחנו מעולם לא היינו במצב כל כך גרוע בזירה האמריקאית.

הכל היה ידוע מראש וגם נכתב כאן. ברגע שהבסיס הערכי למערכת היחסים שלנו עם ארצות הברית נשחק מהצד שלנו ומהצד שלהם, איבדנו את הקשר החיצוני הכי חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל. הראיון של נתניהו הוא פשוט עוד מסמר בארון הקבורה לחיבור הערכי שלנו לארצות הברית.